×
Mikraot Gedolot Tutorial
Loading text...
 
דין העושה שדהו או עבדו אפותיקי, ובו ז׳ סעיפים
(א) הָעוֹשֶׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתִיקִי לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לְאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, וְהוּא שֶׁיִּכְתֹּב לָהֶם: מִכָּאן תִּגְבּוּ, וּשְׁטָפָהּ נָהָר, הֲרֵי זֶה גּוֹבֶה מִשְּׁאַר נְכָסִים וְטוֹרֵף אוֹתָם. {אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּיָדוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ בִּנְכָסִים אֲחֵרִים, רַק בְּמָעוֹת (הַמַּגִּיד פי״ח מֵה׳ מַלְוֶה וְרַ״ן), וְיֵשׁ חוֹלְקִין (טוּר סִימָן א׳).} וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יְהֵא לוֹ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ, אֵינוֹ גּוֹבֶה מִשְּׁאָר נְכָסִים. וְאִם מְכָרָהּ לְאַחֵר וּבָא בַּעַל חוֹב זֶה לְטָרְפָהּ, אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ בְּדָמִים (טוּר סִימָן קט״ו), מֵאַחַר שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יְהֵא לוֹ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ. {הַגָּה: עָשָׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתִיקִי מְפֹרָשׁ, שֶׁאָמַר לֵהּ: לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזּוֹ, וְנִמְצָא הַשָּׂדֶה לֹא הָיְתָה שֶׁלּוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּגוֹבֶה מִשְּׁאַר נְכָסִים (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב ו׳ חֵלֶק ג׳ בְּשֵׁם הַתוֹס׳). אֲבָל אִם טָרַף מִמֶּנּוּ בַּעַל חוֹב מֻקְדָּם, אֵינוֹ חוֹזֵר עָלָיו (שָׁם).} עָשָׂה שָׂדֵהוּ אַפּוֹתִיקִי לְבַעַל חוֹבוֹ, אוֹ לְאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, וּמְכָרָהּ, הֲרֵי זוֹ מְכוּרָה, וּכְשֶׁיָּבֹא בַּעַל חוֹב לִגְבּוֹת, אִם לֹא יִמְצָא נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין יִטְרֹף אוֹתָהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁמְּכָרָה לִשְׁעָתָהּ; אֲבָל אִם מְכָרָה מִמְכַּר עוֹלָם, אֵינָהּ מְכוּרָה. {הַגָּה: זֶהוּ דַעַת רַמְבַּ״ם; אֲבָל רֹב הַמְפָרְשִׁים חוֹלְקִין, וּסְבִירָא לְהוּ דַּאֲפִלּוּ יֵשׁ כָּאן בְּנֵי חוֹרִין טוֹרֵף מֵאַפּוֹתִיקֵי מְפֹרָשׁ; וְאִם מָכַר, הַמֶּכֶר קַיָּם עַד שְׁעַת טִרְפָּא, וְכֵן עִקָּר (טוּר וְהַמַּגִּיד פי״ח וב״י).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבאורים ותומים – אוריםאורים ותומים – תומיםביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״ח
(א) ל׳ הרמב״ם פי״ח מהל׳ מלוה דין ג׳ מימרא דרבי יוחנן וכדמפרש לה בגמרא שם וברייתא מפורשת גיטין דף מ״א ע״א
(ב) פרש״י והמים צפים עוד לעולם עליה
(ג) בשם הרשב״א והרמב״ן וכ״כ בסה״ת בשם ה״ר יהודא
(ד) רמב״ם שם דין ח׳ וכתב ה״ה מבואר בפ״ק דמציעא (דף ע״ו ע״ב) דכי שויא אפותיקי מפורש לא מצי הלוקח לסלק ליה בזוזי וכן כתבו ז״ל
(ה) פי׳ על הלוה
(ו) ל׳ הרמב״ם שם דין ד׳ וכתב ה״ה ברייתא שם תניא אידך העושה שדהו אפותיקי וכו׳ ומכרה לאחר גובים וכו׳ וכתב שרבינו ז״ל פוסק כת״ק וכן פסק הרמב״ן ז״ל ופרש׳ הרי״ף באפותיקי סתם וכו׳ אבל באפותיקי מפורש ודאי אפילו יש שם שאר נכסים גובין ממנו שהרי שעבודן עליו לבד היא וכ׳ הסמ״ע בשם הרשב״א בתשובה סימן קי״ז באם כ׳ לו אפותיקי מפורש אף ע״פ ששיעבדו לו שאר נכסיו בשטר אפ״ה דינו כשאר אפותיקי מפורש ולא יוכל לסלקו בשאר נכסים
(ז) כתב ה״ה וכן כתב הר״ן נראה דעת רבינו לפרש שאע״פ שאם יש שאר נכסים בני חורין גובה מהן ולא מזו מ״מ אם מכר לוה שאר נכסים אחר מכירה זו הרי המלוה טורף את זו ובזה יפה כח האפותיקי וכן כ׳ רבינו אפרים ז״ל וז״ש בירושלמי ולוקח יחוש לעצמו דמשמע דיותר יש לו לחוש ללוקח בשביל האפותיקי יותר משאר לוקחים
(ח) שם וכתב ה״ה שזו פשט הירושלמי שהובא בהלכות
(ט) פי׳ שמכר בפי׳ עד זמן גוביינות החוב לבד
(י) לפי שהיה לו נפרש שהיה משועבד באפותיקי אם ימכור שאר נכסים יבא ב״ח לגבות מזו וה״ה סיים שם ודברי רבינו צ״ע
(יא) דברי רבינו רמ״א בכאן לא הבנתי וצ״ע לפמ״ש לעיל בשם ה״ה בפירוש דברי הרמב״ם שאיירי באפותיקי סתם וכן כתב גם הרב סמ״ע והאריך בזה
(א) מכאן תגבו – ל׳ הטור שא״ל אם לא אפרע לך גבה מזו כו׳ דאף ע״ג דא״ל גבה מזו לאו לאוקמי׳ ברשותיה אסיק ולאו אדעת׳ דזה לחוד אוזפי׳ וכ״כ ר״ן וגם אם הלוה רוצה לסלקו בזה יכול המלו׳ לומר אינני חפץ בזו אם היא זיבורית או שהיא עומדת במקום שאינם דרים שם באופן שא״צ לקבל׳ בחובו זולת האפותיקי גם באפותיקי בזה אי״צ לקבלה ועד״ר שם הוכחתי שכן דעת רוב הפוסקים דהרשות ביד שניהן לחזור אפי׳ היא בעין ולא כמשמעות המחבר שכ״כ דוקא אשטפ׳ נהר והוא דעת המ״מ ומור״ם כ׳ עליה דיש חולקין ס״ל כן אפי׳ היא בעין ועד״ר:
(ב) ושטפה נהר – פי׳ שהמים צפין ע״ג וא״א לחורש׳ ולזרע׳:
(ג) ה״ז גובה משאר נכסים ואינו יכול הלוה לומר נסתחפ׳ שדך:
(ד) רק במעות וה״ה במטלטלים דנקרא מיטב ואפי׳ באפותיקי מפורש יכול הלוה לסלק להמלו׳ בהן וכמ״ש בפריש׳ ע״ש:
(ה) אינו גובה משאר כו׳ – אפי׳ נשתדפ׳ זו דא״ל נסתחפ׳ שדך ובטור כ׳ עוד דאם מכר עוד לשדה זו כשיגיע זמן הפרעון טורף ממנו אפי׳ נשארו ביד הלוה נכסים בני חורין ע״ש:
(ו) אינו יכול לסלקו בדמים – פי׳ הלוקח אינו יכול לסלקו דבלא עשאו לו אפותיקי מפורש יכול לסלקו וכמ״ש הטור בסי׳ קי״ד ס״ו וגם המחבר שם אבל הלוה עצמו יכול לסלקו:
(ז) דגובה משאר נכסים כו׳ – דטעות מעיקר׳ היה דהא לא הי׳ להמלוה שום זכות בהשד׳ זו שאינו שלו אבל היתה שלו אלא שטרפו ממנו ב״ח מוקדם אין המלוה חוזר על הלוה כיון דהתנ׳ עמו דלא יהא לו פרעון אלא מזו והי׳ אפשר להשתלם מזו אם הי׳ להלוה במה לשלם לב״ח המוקדם:
(ח) אם לא ימצא נכסים בני חורין יטרוף אותם זהו ל׳ הרמב״ם פי״ח דמלו׳ וכמו שכ׳ מור״ם בהג״ה ודוק בדברי מור״ם במ״ש עליו ז״ל אבל רוב המפרשים חולקים כו׳ דמוכרח מדבריו וס״ל דמ״ש הרמב״ם בסיפא עשה שדיהו אפותיקי לב״ח כו׳ מיירי גם באפותיקי מפורש ועלה קאמר דאינו טורף אא״כ אין לו נכסים בני חורין ושאר מפרשים ס״ל דאפי׳ יש לו בני חורין ומכר׳ טורף ומ״ה כ׳ ל׳ טורף דקאי אשכבר מכרה והנה אף שלכאורה משמע כן מדסתם וכ׳ עשה שדיהו כו׳ ולא חילק משמע דגם אדסמיך לי׳ קאי אבל אחר הדקדוק והעיון א״א לומר כן חדא שהרי הרי״ף כתב בתשובה דהבריית׳ דקתני גובה משאר נכסים באפותיקי סתם איירי אבל במפורש אפי׳ אית ליה שאר נכסים גובה מזה והרמב״ם בשטת הרי״ף קאזיל על הרוב ומסתמ׳ גם בהא לא פליג עליה ועוד מדכתב לפני בבא זו ז״ל ואם התנה עמו שלא יהי׳ לו פרעון אלא מזו כו׳ דאיירי באפותיקי מפורש ושביק לי׳ וכתב בבא בפני עצמה ז״ל עשה שדהו אפותיקי כו׳ ומכרו כו׳ ע״כ הך בבא נאו במפורש איירי דא״כ ה״ל לקצר ולכתוב ואם מכרה ה״ז מכורה כו׳ בשלמא חי קאי אסתם לחוד י״ל דמתחל׳ כ׳ ל׳ הבריית׳ בין אפותיקי סתם למפורש ואח״כ בא לחזור ונכתוב דין הנזכר בירושלמי המחלקים בין מכרה לשעה או מכרה עולמית ואיירי באפותיקי סתם הוצרך להתחיל בבבא בפני עצמו כדי שלא תטעה לומר דאדסמיך לי׳ קאי ועוד שהמ״מ דייק מל׳ הרמב״ם דכ׳ אם לא ״ימצא נכסים בני חורין ולא כתב אם לא היו נכסים בני חורין בשעת מכיר׳ ש״מ שר״ל שאפי׳ אם מכר הלוה שאר נכסים אחר מכירתו לזו הרי מלוה טורף את זו כיון שהוא אפותיקי אף ע״פ שכשקנא׳ לוקח זה קרקעזו הי׳ בני חורין ללוה ושלמד דין זה מל׳ בריית׳ דירושלמי דקתני והלוקח יחוש לעצמו כו׳ וכמ״ש בפרישה ע״ש ובריית׳ זו שלוקח יחוש לעצמו באפותיקי סתם דוקא מוקמינן לה בירושלמי במס׳ שביעית לכן נראה דדוקא באפותיקי סתם כתב הרמב״ם אם לא ימצאו נכסים בנ״ח יטרוף אותם ודייקינן מינה הא יש לו אינו טורף אותם אבל באפותיקי מפורש ס״ל כרי״ף דאפי׳ יש נכסים ללוה עצמו אפ״ה אינו גובה אלא מזו ומה שלא כתב הרמב״ם דין זה באפותיקי מפורש דטורף מזו אפי׳ יש נכסים אחרים היינו משום דהוא לא כתב בחיבורו אלא לשון הגמר׳ ולהכי גם כאן לא כ׳ אלא בסתם ל׳ הברייתא הבבלי וירושלמי וכמ״ש לשונם בדריש׳ ותו לא מידי ובזה שוה דעתו לדעת המפרשים ולית בינייהו אלא במה שסיים וכתב ז״ל במה דברים אמורים כשמכר לשעתה כו׳ ולמד זה מברייתא דירושלמי כתבתי לשונ׳ בדרישה שמשמע לפיפשטא דלישנא הכי וכתב המ״מ הטעם לפי שהי׳ לו ללוה לפרש שהוא משועבד באפותיקי ושאם ימכור נכסיו יגבה ב״ח מזו ולטעם זה הוה הך דינא מכ״ש באפותיקי מפורש מיהו אפשר לומר שגם הרמב״ם מודה באפותיקי מפורש דל״ש בי׳ טעמו דהמ״מ דהי׳ לו לפרש כו׳ דכיון דאית ליה קלא לא הי׳ צריך להודיעו להלוקח ולכן מכירתו מכירה ואיך שיהי׳ המפרשים פליגי עלויה בזה וס״ל דהמכר קיים עד שעת טירפא משום דהן פירשו דמה שמחלק בירושלמי בין מכרה לשעת׳ כו׳ אמוכר נכסי צאן ברזל דלעיל מיניה דוקא קאי וכמ״ש בדרישה ע״ש. ויש רוצים לדחוק ולישב הגהות מור״ם ולומר דגם הוא פי׳ דברי הרמב״ם דמאפותיקי סתם דוקא איירי ולא אתא מור״ם אלא לאפלוגי אמ״ש המחבר בסוף דבריו אפי׳ באפותיקי סתם אם מכרה ממכר עולם אינה מכור׳ אזה כתב דרוב המפרשים חולקים ולומדים זה בק״ו מאפותיקי מפורש דדינו דאפי׳ יש לו בני חורין גובה מהאפותיקי מפורש ואפ״ה אם מכרה המכר קיים עד שעת טירפא ק״ו באפותיקי סתם דאינו טורף אותה כשיש לו בני חורין דנאמר דמכרה יהי׳ קיים עד שעת טירפא כן דברי הדוחקים אבל אין דעתי נוחה מזה דודאי זה לא עלה על דעת מור״ם בכתבו זו דאין הלשון סובלתו ודוק:
(ט) טורף מאפותיקי מפורש וכתב הרשב״א בתשו׳ סי׳ קי״ז באם כתב לו אפותיקי מפורש אע״פ ששיעבד לו ג״כ שאר נכסיו בשטר אפ״ה דינו כשאר אפותיקי מפורש ולא יכול לסלקו בשאר נכסים וע״ש ד״מ ג׳:
(א) העושה שדהו אפיתיקי – עיין בתשו׳ מבי״ט ח״א בשאלות השניות סי׳ קמ״א.
(ב) רק במעות – והוא הדין במטלטלי דנקר׳ מיטב ואפילו באפותיקי מפורש יכול הלוה לסלק להמלוה בהן עכ״ל הסמ״ע וכן כתב לעיל סי׳ ק״ג סעיף ו׳ ע״ש וכ״כ הב״ח:
וכותב הב״ח אמ״ש רבינו שבמעות יכול לסלקו ממנה לא מצאתי מפורש ותימ׳ מנין לו זה וב״י כ׳ שכן נראה מדברי בעל התרומות שער ד׳ סי׳ ד׳ ולפע״ד שיש להוצי׳ דין זה ממתניתין דפ׳ השולח כו׳. ולפע״ד לא מוכח שם ממתניתין דהשולח מידי ע״ש וע׳ בתו׳. שם אלא נראה דהטור הוצי׳ כן מהרא״ש פ׳ איזהו נשך גבי הא דאמר התם רב פפא אע״ג דאמר רב פפא אסמכת׳ לא קניא אפותיקי ה״ל למיגבה מיניה ואסקינן התם דהיינו כשא״ל לא יהיה לך פרעון אלא מזו וכתב הרא״ש שם וז״ל אבל אפותיקי הוי אי אמר לא יהיה לך פרעון אלא מזו ואע״ג דמצי לסלוקי בזוזי דאל״כ לא מיקרי אפותיקי דמעתה היא מכורה מקצת או כולה מ״מ לא חשיב אסמכת׳ עכ״ל (הג״ה אבל ע׳ ברש״י פרק א״נ משמע. לכאורה דלא פטור וצ״ע) וכן מבואר עוד בהרא״ש פ״ק דמציע׳ גבי ראובן שמכר שדה לשמעון ובא ב״ח דראובן וטריף ליה מיניה דינ׳ דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה וכתב הרא״ש דנ״מ שאם עשאה אפותיקי דראובן מצי לסלוקי׳ בזוזי ושמעון לא מצי לסלוקי וכ׳ הטור לקמן סי׳ רכ״ו וע״כ באפותיקי מפורש מיירי התם דאי באפותיקי סתם הלוקח נמי יכול לסלקו בזוזי כדמוכח בש״ס פ׳ הגוזל קמא ופר׳ קמא דמציע׳ ופרק המקבל וכן בטור לעיל סי׳ קט״ו ס״ו ובב״י שם וכל הפוסקים ע״ש וגם מדברי התוס׳ פ׳ השולח נרא׳ דס״ל הכי וכן נראה להדי׳ מהרב המגיד ספכ״א מהלכות מלוה שכ׳ בשם הרמב״ן ורשב״א דאפותיקי אפילו יורשים אינם יכולים לסלק במעות שהרי היא כמכורה כיון שלא פדאה האב ולא צוה לפדותו עכ״ל ומביאו ב״י לעיל סי׳ קט״ו סעיף ו׳ הרי דהאב יכול לפדותם ובאפותיקי מפורש מיירי התם הרב המגיד להדי׳ ע״ש. עיין בתשובת מהרשד״ם סי׳ רע״ג וער״ה.
(ג) זהו דעת הרמב״ם כו׳ – עיין בסמ״ע ס״ק ח׳.
(א) מכאן – ל׳ הטור שא״ל אם לא אפרע לך גבה מזו כו׳ דאע״ג דא״ל כן לאו לאוקמא ברשותיה אסיק ולאו אדעתא דזה לחוד אוזפיה וגם אם הלוה רוצה לסלקו בזה יכול המלוה לו׳ איני חפץ בזה אם היא זבורית או שעומדת במקום שאינם דרים שם וכן הוא דעת רוב הפוסקים דהרשות ביד שניהן לחזור אפי׳ היא בעין ולא כמשמעות המחבר דוקא בשטפה נהר והוא דעת הה״מ והרמ״א כתב די״ח וס״ל כן אפי׳ היא בעין. סמ״ע:
(ב) במעות – וה״ה במטלטלים דנקרא מיטב ואפי׳ באפותיקי מפורש יכול הלוה לסלק להמלוה בהן עכ״ל הסמ״ע וכ״כ לעיל סי׳ ק״ג ס״ו ע״ש וכ״כ הב״ח ועיין בתשובת מבי״ט ח״א בשאלות השניות סי׳ קמ״א ובתשובת רשד״ם סי׳ רע״ג ורע״ה. ש״ך:
(ג) נכסים – אפילו נשתדפה זו דא״ל נסתחפה שדך ובטור כתב עוד דאם מכר שדה זו כשיגיע זמן הפרעון טורף ממנו אפי׳ נשאר ביד הלוה נכסים ב״ח ע״ש. סמ״ע (המעכב נכסי ראובן ביד שמעון בשביל חוב שחייב לו ולא גבאם ונאבדו גובה משאר נכסים. מהרש״ך ז״ל ח״א סי׳ קצ״ד. כנה״ג):
(א) מכאן תגבו הואיל ולא אמר לא תגבו אלא מזה לא סמכה דעתם כלל שיהיה שעבודו מסולק מן שארי נכסים כלל ולכך עדיין שעבודו על שאר נכסים קיים כמ״ש המחבר:
(ב) אבל כל זמן שהיא בידו וכו׳ וכתב הב״ח אפילו לדעת זו היינו מבינונית לבינונית אבל אם היא עדית ובעל חוב דינו בינונית יכול לסלקו וכן להיפוך דאם היא זיבורית יכול המלו׳ לומר אני רוצה בינונית כדיני ועיין תומים:
(ג) וי״א הוא דעת הטור דס״ל אפילו מבינונית לבינונית יכול לסלקו. וכן אם מכר זו אפותקי סתם אם יש נכסים בני חורין א״י לגבות משדה זו אשר נמכר כי יאמר הלוקח הנחתי לך ב״ח אבל אם אין ב״ח רק שדה אחת הנמכרת אח״כ אין לוקח יכול לדחותו לומר כלך אצל זו שמאוחר לקניני הואיל וליכא ב״ח לא הטריחו אותו וכ״כ המ״מ וממש כל המחברים ועיין תומים:
(ד) אין יכול לסלקו בדמים היינו באפותקי מפורש אין הלוקח יכול לסלקו בדמים ולא היורש אבל באפותקי סתם אף הלוקח יכול לסלקו והלוה בעצמו לעולם יכול לסלק בדמים הן באפותקי סתם והן באפותקי מפורש וכתב הסמ״ע דכל מקום דיכול לסלקו בדמים ה״ה אם אין לו דמים יכול לסלקו במטלטלין דהכל מיט׳ אקרי ולא אתא רק לאפוקי דלא יכול לסלקו בשאר קרקע:
(ה) י״א דגובה משאר נכסים כן דעת התוס׳ אף ע״פ שהרמב״ן ובעה״ת חולקים העיקר כדברי תוס׳ ואף ע״ג דקי״ל במוכר שלא באחריות אפילו נמצא שדה אינו שלו אינו חוזר עליו התם פי׳ שלא באחריות אבל הכא דלא פי׳ דעתו היה אם הוא שלו אבל בשאינו שלו למפרע בטלה ולא על זה נתן מעות שלו ועיין תומים דאם לאחר שהוציא יש לו עדים שבעולה הוציא רק לא היו יכולים להעיד שלגבי נגזל היו נוגעים אין המלוה חוזר עליו דיטעון מה לעשות בעלילה באו עלי עיין שם:
(ו) אבל אם מכרה ממכר עולם המגיד משנה פי׳ אם אמר ללוקח שמוכרה לו אבל אם יבא בעל אפותקי יטרפנו הרי זה מכורה עד שיבא ויטרפנה אבל אם מכרה סתם יכול הלוקח לחזור בו ולומר אילו הייתי יודע שהוא משועבדת לאפותקי אפילו אפותקי סתם לא היה לוקחה והרי זה מום וחוזר. ועיין תומים דכתבתי כי מדברי ירושלמי נראה פשוט דבמכרה סתם דהוי ממכר עולם אין מכירה חל דגוף שדה קנוי לבעל אפותקי רק תנאי יש לו שיכול לסלקו באופנים הנזכרים אבל מ״מ גוף שדה קנוי לו ואין אדם מוכר דבר שאין שלו ואין מכירה לחצאין והמכירה בטל לגמרי אבל בהתנה רק עד שיטרפה הימנו אין זה גדר מכירה רק כמשכירו לו עד אותו זמן ומהני וזה נראה ברור ע״ש:
(ז) אבל רוב מפרשים חולקין כו׳ כוונת דבריו דלא מבעיא דחולקין באפותקי סתם דפשיטא דהא אם ימצא ב״ח אינו טורף ממנו אלא אפילו גבי אפותקי מפורש ס״ל להחולקין אף דהדין דין פשוט דאם יש כאן ב״ח מ״מ טורף מאפותקי מפורש מכל מקום אם מכר ממכר קיים עד שעת טירפא ומכ״ש גבי אפותקי סתם זהו שיעור דבריו וכוונתו אף שהלשון קצת מגומגם אין כל כך תימא ומהזרות ולק״מ ואין צריך לכל אריכות הסמ״ע כי גם הרמ״א דעתו כדעת המ״מ הנ״ל בכל אופן:
(א) אבל כל זמן שהיא בידו וכו׳ עיין אורים דמבינונית לגבי זיבורית לכ״ע יכול הב״ח לטעון תן לי כדיני וכן להיפוך ונראה ראיה לזו מהא דטרח הגמרא סוף כתובות בהא דתנן במשנה שנים שהלוו זה את זה זה גובה וזה גובה ופריך הגמ׳ לר״ש דס״ל אפוכי מטרתי ל״ל דס״ל בשל עולם שמין וא״כ ליכא נ״מ אי לזה בינונית ולזה זיבורית וטרח הגמרא למצוא אוקימתא ע״ש וקשה למה לא מוקי דאחד יש לו אפותקי סתם וא״כ זה גובה בינונית כדינו וזה אין לו אלא זיבורית כאפותקי שלו או להיפוך זה גובה בינונית וזה גובה עדית כאפותקי שלו אלא ודאי דזה אינו לענין גביות בינונית וזיבורית הך דאפותקי סתם לא מעלה ומוריד ועדיין ה״ל אפוכי מטרתי. והא ליכא לאוקמי באפותקי מפורש דא״כ יקשה לאדמון דס״ל דמצי טען אלו הייתי חייב לך כיצד לוה ממני בממ״נ אם הלוה ראשון עשה לנכסיו אפותקי א״כ א״י לכופו לפרוע זוזי כיון דאמר אין לך פדעון אלא מזה ואף דהלוה יכול לסלקו בזוזי אבל הוא א״י לכוף לפרוע לו מעות דהא התנה לא יהיה פרעון אלא מזה ופשוט והוא נצרך למעות פשיטא דהוצרך להלות ואי הלוה השני עשה אפותקי פשיטא דיפה עשה דהלוה דהוא יש לו על מלוה כל נכסיו לשעבוד והוא לא שעבד לו רק קרקע אחת וא״י לכופו לפרוע בזוזי וגם אם שטפה הנהר אבד כל חובו ולכך א״א לאוקמי באפותקי מפורש אבל באפותקי סתם ודאי המ״ל וצריך לומר כהנ״ל ודין הנ״ל מוכרח ודוק:
(ב) וי״ח וכו׳ עיין אורים דבזה בנכסים משועבדים ודאי לא מצי למימר כלך אצל לקוחו׳ שקנו אחרי כן ובזה מיושבים דברי התוס׳ ב״מ דף ט״ו והגמ׳ שעמדתי בהם לעיל בסי׳ קט״ו בכמה דוכתי במה שהקשו התוס׳ קרן מנכסים משועבדים איך משכחת ליה הא מצי אמר הנחתי לך מקום ותי׳ באפותקי והקשו התוס׳ א״כ איך פשיט מיניה דאקני קנה יעמיד באפותקי ותמהו ומה יעמיד הא ע״כ איירי באפותקי וכן הקשה מהרש״א בגמרא דמייתי מברייתא סייעתא דב״ח גובה שבח הא ע״כ איירי באפותקי. דלפ״ז ניחא דודאי לא איירי באפותקי מפורש דזהו לא שכיח וגם כבר כתבתי לעיל דא״א לאוקמי כן מכמה טעמים רק כוונת התוס׳ באפותקי סתם ואם כן יש כאן נכסים משועבדים שקנו אחריו ולא מצי למימר הנחתי לך מקום ומן שבח מבני חורין לא הקשו התוס׳ כלל בב״מ וכמש״ל רק הקושיא קרן מנכסים משועבדים ובזה ודאי מצי איירי באפותקי סתם ולא מצי לומר כן אבל מ״מ מוכח דדאקני קנה וב״ח גובה שבח דאל״כ אף הוא לא יטול השבח דלא שייך באפותקי סתם ארעא שלי אשבח ופשוט וברור ולכך הקשו התוס׳ השתא דאתיא להכי דאיירי באפותקי מה דוחק להעמיד באפותקי סתם יעמיד במפורש וזהו כוונת דבריהם יעמיד באפותקי ודוק כי זהו נכון. ובהא ג״כ נראה חלקי אמרה נפשי מה דמשני הגמ׳ לכתחלה שם דמסיק ביה רק שיעור קרקע בלי שבח דנתקשו בו כל מחברים איך ס״ד ליטול יותר מכפי חובו וכמש״ל בסימן קט״ו באריכו׳. ולענ״ד נראה דבלא״ה הקשו מה דפריך הגמרא דיהיב ליה שיעור שבחה בזוזי הניחא וכו׳ דמנלן להקשות דלמא באמת שיעור שבח דנזכר בברייתא דיהיב ליה הוא באמת בקרקע ועיין בא״ז לב״מ דהרבה מחברים עמדו בו. ולכן נראה דודאי אף בס״ד איירי באפותקי סתם כמ״ש דאל״כ קרן מנכסים משעובדים איך משכחת ליה וא״כ י״ל דיש למלוה עוד חוב יותר רק שאר חוב אינו אפותקי על שדה זו ואם כן יכול הלוקח לדחותו כלך אצל לקוחת שקנו מן המוכר אח״כ רק בהך חוב דאית ביה אפותקי א״י לדחותו אך החוב ההוא אינו עולה רק כשיעור קרן הקרקע ולא השבח רק הואיל והמלוה גובה הקרקע אף שבח גובה לפרעון שאר חובו ואף דלית ביה אפותקי מ״מ הואיל ונחית לגבייה אף משבח א״י לדחותו ללקוחת המאוחרים וגובה כל חובו כאחד אפותקי ואינו אפותקי רק הואיל ושבח אינו אפותקי רק הואיל ונחית לגבייה גובה הכל ודאי דצריך לשלם ללוקח הוצאות דהא על חוב ההוא אין לו שעבוד על קרקע זו דיכול לדחותו ומהכ״ת יפסיד הוצאתו וזהו דדייק הגמרא הא דמסיק ביה שיעור ארעא בלי שבחא הרצון ביה בקרקע זו דאין לו עליה אפותקי רק בכדי קרן הקרקע אבל ודאי המוכר חייב לו ולא ס״ד שיטול יותר מכדי חובו ואטו בשופטני איירי וא״ש רק קשה למה באמת יגבה שבח לשאר חובו יאמר הלוקח כלך אצל מאוחרים וצריך לומר כי אמרו חכמים לדחותו למאוחרים היינו כשהוא רצה לגבות אבל בשכבר תפס ועומד להכריחו להוציא לא אמרו שעכ״פ לקח שעבודו. אך זהו אם כל הקרקע שלו רק משלם דמים ללוקח שפיר יתכן כמ״ש דה״ל תפוס אבל אי אם לוקח נוטל חלקו בקרקע מה תפוס שייך בזה אדרבא הלא הקרקע בחזקת הלוקח מאז ומקדם וזהו קושית הגמרא דע״כ צ״ל דבדמים מסלק להו דאל״כ מה תפס שייך כאן ופריך הניחא וכו׳ ומשני הגמרא אלא דמיירי באפותקי מפורש דאמר לא יהיה לך פרעון אלא מזה וא״ש ודוק כי לענ״ד פי׳ זה נכון וא״צ לשום דוחק:
(ג) ונמצאת השדה לא היתה שלו זהו דעת התוס׳ אבל הרמב״ן ובעה״ת שער מ״ג חולקים וכל ראי׳ שלהם מהא דאמר שמואל ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות אין ראובן מעיד מפני שמעמידה בפני ב״ח ופריך הגמרא בממ״נ אי אית ליה ארעא אחריתי עליה דידיה הדר ואי לית ליה מה נ״מ והקשו דהמ״ל דחיישינן דעשהו אפותקי ומזה ביקשו לומר דגם באפותקי אם נמצא אינו שלו אינו חוזר כמו בלוקח שלא באחריות וא״כ עדיין קשה מה נ״מ אם יטלו הנגזל מ״מ לא ישלם לבעל אפותקי. והתוס׳ כתבו דהמ״ל באמת כן והוא דחוק ועיין מש״ל בסימן ל״ז בזה. וי״ל דלפי מ״ש ר״פ שמכיר בה שהוא בת חמורו דהלוקח יודע שאינו גזולה. א״כ קושית הגמרא לר״פ דאיירי מילתא דשמואל במכיר בה א״כ עדיין קשה מה נ״מ וכ״ת דיבא בעל אפותקי לטרוף משאר נכסים דתנאי אפותקי היה בטעות דאינו שלו הוא. הא יש לו עד אחד שמצרף עמו להעיד ללוקח כמ״ש רשב״ם והלוקח ג״כ מכיר וא״כ הוא ג״כ עד רק מתחלה לא היה יכול להעיד דהיה נוגע להחזיק קרקע שלו אבל שכבר טרפה הנגזל הרי זה מצטרף עם העד השני שלא כשורה גבה הנגזל השדה וא״כ ודאי דאין לבעל אפותקי בו טענה דהא הלוה טוען הא עדים שבעלילה בא עלי וה״ל כשטפה נהר ומספקא אין להוציא מידו בשום אופן ופשוט. וזה אפשר כוונת התוס׳ דהמ״ל לשנויא רק דיהיה הקושיא לר״פ ולכך משני התוס׳ לכ״ע וא״ש ועכ״פ אין זה ענין להך דר״ז דאמר אפילו נמצאת אינו שלו אינו חוזר עליו דהא שם מיירי דהתנה בפי׳ שלא באחריות אבל כאן וכי התנה בפי׳ רק אמרינן דה״ל כקנויה בידו ובלוקח גופיה אם לא התנה בפי׳ אינו חוזר. והג״ת הרכיב שני הדינים להדדי ודעתו דהתוס׳ לא ס״ל להלכה כר״ז רק כר״פ וא״כ לדבריו קשיא פסקים ש״ע אהדדי דאנן קי״ל כר״ז אבל באמת אין ענין זה לזה כלל:
(ד) אבל אם מכרה ממכר עולם וכו׳ פי׳ המ״מ דהוי מקח טעות אלו ידע דהיה אפותקי לא היה קנאה להשדה והוא מום בגוף המקח. וזהו דוחק דמה מום יש בזה הא הרמב״ם פסק והוא לקמן ריש סימן רכ״ו דאפילו יצאו עוררים בודאי לא יכול לחזור בו משהחזיק בו. ויותר נראה מפי׳ ירושלמי דסתם דה״ל כמוכר אינו שלו כי גוף השדה הוי כקנויה לב״ח רק תנאי שיכול לסלקו אבל גוף שדה קנויה לב״ח ולכך לא הוה ביה אסמכתא וא״כ אין המכר חל דאין מכירה לחצאין וכיון שאין חל כשיבא לטרוף תיכף לא חל דאין אדם מוכר שאין שלו אבל באמרו שאינו מוכרו רק על זמן וכשיבא הב״ח לטורפו לא יחול מכירה א״כ ה״ל רק כמו שמשכיר לו לזמן ולא שייך אין מכירה לחצאין דלא הוי כמכירה כלל אבל במוכר סתם דהוי כמוכר לעולם והוי כמוכר שאין שלו ותיכף פקע מכירה ולא חל כלל דס״ל לרמב״ם אפותקי גופיה קנויה לב״ח רק תנאי יש שיכול לסלקו ולזה נוטים הדברים בירושלמי. ואין כ״כ מהזרות והמעיין בירושלמי שבועות ויבמות יראה כי יש לפי׳ זה מקום. והסמ״ע כתב די״ל דווקא באפותקי סתם שאין קול כ״כ והוה מקח טעות אבל במפורש ודאי יש קול א״כ לא מצי למימר מקח טעות. ולא עיין בירושלמי דשם מבואר באפותקי מפורש לכ״ע אין יכיל למכור ממכר עולם כי פליגי באפותקי סתם ע״ש:
(א) לבע״ח או לאשה בכתובתה – ממ״ש תניא אידך העושה שדהו כו׳ ופי׳ הרי״ף בתשובה שמיירי באפותיקי סתם וכמ״ש בירושלמי פ׳ בתרא דשביעית וכמ״ש למטה:
(ב) אבל כ״ז כו׳ – ממ״ש ושטפה נהר דוקא וז״ש אבל כ״ז כו׳ אע״ג דהמלוה יכול לגבות ממקום אחר אפי׳ כשהיא בידו כמ״ש הר״ן שם מ״מ נקט לאשמעינן דהלוה א״י לסלקו יעוד ממ״ש רשב״ג שם אשה אינו גובה כו׳ מ׳ בהדיא דא״י לסלקו בשאר נכסים ואף בע״ח וכן לת״ק אשה ובע״ח דגובין משאר נכסים היינו משום דמכר כמ״ש בירושלמי שם המשעבד שדה לאשתו והלך ומכרה אם רצה לגבות ממנה משאר נכסים גובה חברייא בעיין לא תגבה אלא מנכסים משועבדים א״ל ר׳ יוסי בני חורין לפניה ואת אמרת משועבדים מתני׳ בשלא אמר לא יהא לך פרעון אלא מזה אבל אם אמר לה לא יהא לך פירעון אלא מזה אינו גובה אלא ממנה אלמא אע״ג דמיירי באפותיקי סתם מ״מ אי לאו דמשועבדים היתה צריך לגבות ממנה וגם מ׳ דאפי׳ המלוה אין יכול לגבות ממקום אחר דלא כהר״ן ודברי הר״ן לקוחים מן הרשב״א שם בחידושיו מהתוספת׳ דכתובות רשב״ג אומר העושה שדהו אפותיקי לכתובת אשה ומכרה לאחר ידה על העליונה רצתה גובה ממנו רצתה גובה משאר נכסים אבל אין ראיה לשם דדוק׳ במכר ואדרבה מוכח להיפך מדקא׳ ידה על העליונה ול״ק סתם שיכולה לגבות מלוקח ומאי אשמעינן הא בלא״ה יכולה לגבות משאר נכסים אלא דוקא בכה״ג וכן הרשב״א שם לא אמר אלא במכר ע״ש וכ״מ פשטא דגמ׳ ושטפה נהר וכן במכרו כנ״ל ואמרו בירוש׳ שם דשטר שיש בו אחריות משמט דא״ר בא בשם רב ייחד לו קרקע משמט לא אמרו אלא ייחד לו כו׳ ואמרי׳ בב״ק דעשה עבדו אפותיקי ומכרו בע״ח גובה ממנה וכד מיתומים:
(ג) רק במעות – אפי׳ באפותיקי מפורש טור וכ״כ כל הפוסקים דדוקא בלקוחות אמרי׳ בפ״ק דב״מ דא״י לסלקו באפותיקי מפורש וכן ביתומים כמש״ל סי׳ קט״ו אבל בבע״ח עצמו לא וראיה ממ״ש בגטין שם מי שחררו א״ר רבו ראשון שורת כו׳ כדרבא כו׳ ומיירי באפותיקי מפורש כמ״ש תוס׳ שם ד״ה במזיק כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה הקדש. וקשה לר״ת ואור״י דרבא לטעמיה כו׳ ואם איתא דא״י לסלקו אפי׳ רבא מודה דלמפרע הוא גובה כמ״ש כיון דה״ל זוזי כו׳ ובתוס׳ שם ובפ׳ המניח אמר הקדישו כו׳ דכיון דא״י לסלקו בזוזי כו׳ אלמא דאין הקדש מפקיע מידי שעבוד אלא במקום דיכול לסלקו ומדמי הקדש ושחרור בהדדי וכ״ש באפותיקי סתם דאפי׳ הלוקח יכול כמ״ש בב״מ שם בשעשאו אפותיקי דח״ל לא כו׳ והוצרך לאוקמי באפותיקי מפורש:
(ליקוט) רק במעות – עמ״ש שם בשם הטור דאף באפותיקי מפורש כן וראיה ממ״ש בפ״ק דב״ק ופ״ק דב״מ ראובן שמכר כו׳ ולא מצי למימר לאו בע״ד דידי את והקשו בתוס׳ למאי נ״מ ותי׳ ברא״ש פ״ק דב״מ והרשב״א והרא״ה ומ״מ וכל הפוסקים דמיירי באפותיקי מפורש דלוקח א״י לסלקו ושאר כל התרוצים שתי׳ סתר הרא״ה בב (ע״כ):
(ד) ויש חולקין – ממ״ש בגטין שם תניא אידך כו׳ וערש״י ותוס׳ ד״ה גובין כו׳ ומדיכול למכור לכתחלה ש״מ דיכול לסלקו אבל הר״ן אזיל לשיטתו שפי׳ שם גובין אם מכרו וכן פי׳ כל המפ׳ וכמ״ש בירושלמי:
(ה) ואם מכרה כו׳ – דוקא מכרה כנ״ל:
(ליקוט) ואם מכרה לאחר כו׳ – אבל הוא עצמו יכול לסלקו וערא״ש פ״ק דב״מ סל״ח ונ״מ כו׳ וכ״כ הרשב״א בפ״ק דב״ק והמ״מ וענ״י בב״ק שם בסוגיא הנ״ל ראובן שמכר כו׳ וא״ת למה איכפת כו׳ (ע״כ):
(ו) עשה שדהו כו׳ אבל כו׳ – כ״כ תוס׳ בב״ב מ״ה ח׳ ד״ה אי דאית כו׳ דאפותיקי מפורש הוי כמוכר שלא באחריות ועתוס׳ בב״מ י״ד ב׳ ד״ה ושמואל כו׳ ובה״ת בשמ״ג חולק וכ׳ דאפי׳ נמצא שאינו שלו אינו גובה משאר נכסים מכח קו׳ תוס׳ דב״ב שם וז״ש י״א:
(ז) עשה שדהו כו׳ – גמ׳ שם תניא אידך ופ׳ כת״ק ופי׳ הרי״ף בת׳ שמיירי באפותיקי סתם וכ״ה בירושלמי דשביעית שם המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה ר׳ אחא אמר מכורה לשעה ר׳ יוסי אמר אינה מכורה לשעה כו׳ תני הכותב שדה אפותיקי לאשה בכתובת׳ ולבע״ח בחובו ומכרה ה״ז מכורה והלוקח יחוש לעצמו מתני׳ בשאמר לו יהא לך פרעון מזו מה פליגין בשאמר לו לא יהא לך פירעון אלא מזו והברייתא היא דברי ת״ק הנ״ל ובפ׳ אלמנה לכ״ג הל׳ ח׳ ר׳ יעקב בר אחא אמר בעבדי צאן ברזל פליגין ר׳ יוחנן אמר מכרן אין מכורין א״ל ר׳ אלעזר אוכלין תרומה מכוחו ואת אמרת מכרן אינן מוכרין כו׳ מה פליגין בשמכרן לעולם או בשמכרן לשעה כו׳ נשמעיניה מן הדא העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה ולבע״ח בחובו מכרה ה״ז מכורה והלוקח יחוש לעצמו רשב״ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלה על דעת שתהא אשה מחזרת על בתי דינים אמרו אתיא דר״א כרבין דר׳ יוחנן כרשב״ג הוי בשמכרן לשעה אינן קיימין אבל אם מכרן לעולם ד״ה אינן מוכרין והביא הרי״ף שם בקוצר וז״ש וכשיבא כו׳ בד״א כו׳ ופי׳ הר״ן ומ״מ דבשני דברים נשתנה אפותיקי אפי׳ בסתם דמכרו ממכר עולם אינה מכורה והשני דאפי׳ לשעה אם לא ימצא בני חורין אפי׳ יש משועבדין שנמכרו אחר זה אפ״ה גובה ממנה וז״ש אם לא ימצא וז״ש בירושלמי והלוקח יחוש כו׳ ועבה״ג ועתוס׳ בב״מ י״ד ב׳ ד״ה תריץ. וא״ת אדרבה כו׳ וי״ל כו׳ אך קשה כו׳ ויותר יש להקשות הא ע״כ באפותיקי מיירי ככ״ל אבל כמש״ל דאף באפותיקי סתם גובה ממנה א״כ יכול להיות באפותיקי סתם ואינו גובה השבח אלא מחמת דאקני דדוקא באפותיקי מפורש אמרו שם שגובה מחמת יורד לשדה חבירו כמ״ש הב״ע כגון כו׳ ועתוס׳ בב״ב קנ״ז ב׳ ד״ה גובה כו׳ וצ״ל ע״כ באפותיקי סתם כנ״ל והא דלא אוקים באפותיקי מפורש כקו׳ תוס׳ הנ״ל דהברייתא הנ״ל מפרש מתני׳ דר״פ הנזקין אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות כו׳ ומפ׳ לאכילת פירות בגזלן כמ״ש בפ״ק דב״מ י״ד ב׳ משום דבע״ח ל״ל פירי ואם איתא דבאפותיקי מפורש אפי׳ בע״ח אית ליה פירי למ״ש הרא״ש שם והטור סי׳ קט״ו ובדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות וכ״מ בירושלמי דשביעית שאמר לא תגבה אלא מנכסים משועבדים א״ל ר׳ יוסי בני חורין לשניה כו׳ דוקא משום דבני חורין לפניה ומ״ש שם המשעבד שדה לחבירו והלך ומכרה ר׳ אחא אמר מכורה לשעה כו׳ ר״ל אם מכרה לשעה היא מכורה וע״ז אמר תני הכותב כו׳ ושם מיירי במכרו לשעה מתני׳ בשאמר כו׳ ולכך פ׳ כת״ק אע״ג דר׳ יוחנן ס״ל כרשב״ג מ״מ מדפריך ממילתיה דת״ק ורב אחא ור׳ יוסי פליגי אליביה:
(ח) אבל רוב כו׳ – גם הרמב״ם מודה לזו דהרמב״ם לא איירי אלא באפותיקי סתם ולא חידש אלא מ״ש דקיים עד שעת טירפא אף במכרן לעולם אף במפורש וכ״ש בסתם שהם מפרשים מ״ש בירושלמי דיבמות אבל מכרן לעולם לא קאי אלא אעבדי נכסי צ״ב דרישא אבל באפותיקי אפי׳ במפורש אין חילוק ומ״ש בירושלמי דשביעית ר׳ אחא אמר מכורה לשעה כו׳ מיירי במכרן לעולם אלא דפליגי אם המכר בטל לאלתר או קיים עד שעת טירפא וכ׳ הרמב״ן כיון דאנן לא קים לן הלכתא כמאן המכר קיים עד שעת גוביינא ופלוגתייהו באפותיקי מפורש כמ״ש בירושלמי שם כנ״ל. ומ״ש דאפי׳ יש כו׳ כמ״ש בירו׳ שם המשעבד שדה כו׳ בני חורין לפניה כו׳ אבל אם אמר כו׳ אינו גובה אלא ממנה כנ״ל:
(ליקוט) אבל רוב כו׳ – ובזה תי׳ נ״י בפ״ק דב״ק מש״ש א״א ראובן כו׳ באחריות כו׳ עלי דידי הדר והקשה א״כ אם יש לו ב״ח האיך גבי מלוקח ותי׳ דמיירי שעשאו אפותיקי מפורש (ע״כ):
(א) [סמ״ע אות ח] באפותיקי סתם מוקמינן לה בירושלמי. נ״ב ובת׳ מהרח״ש ח״א סי׳ צ״ב כתב דאף במכר נכסים האחרים אינו גובה שדה האפותיקי מלוקח וי״ל הנחתי:
(א) ה״ז גובה משאר נכסים – עיין בספר שער משפט שנשאל בנאמן של מחזיקי ארענדי של משקל שהיה מגיע לאיש אחד שכר סרסרות מהם וצוו להנאמן ליתן לו שטר חוב שזה תופסו וועקסיל עלי הח״מ ע״ס כו״כ ולשלם ממעות תיבת המשקל. ולבסוף נסתלק הנאמן מנאמנותו ומחזיקי האראנדי לא רצו לשלם החוב הזה והלך בעל הוועקסיל ותפס מעות של הנאמן עצמו אי מהני תפיסתו או לא ופסק דהנאמן פטור לשלם חוב הזה מכיסו כיון שכתוב בשט״ח הנ״ל דשלם המעות מתיבת המשקל ולא דמי לאפותיקי סתם דקי״ל דאם שטפה נהר גובה משאר נכסים אם לא שהתנה שלא יהיה לו פרעון אלא מזו דיש לחלק בין אפותיקי סתם שלח יחד לו גוף בפרעון משדה זורק שאמר ליה אם לא אפרע לך גבה מזו לכך אמרינן דלאו אדעתא דשדה זו לבד הלוהו אבל היכא שיחד לו גוף הפרעון שמזה יפרע חובו הרי הלוה לא נתחייב לשלם לו אלא בזה האופן אף שלא א״ל בהדיא לא יהא לך פרעון אלא מזו ודמי זה להא דאמרי׳ בס״פ כל הגט המלוה מעות את העני להיות מפריש עליו אף דלא א״ל בפי׳ לא יהא לך פרעון אלא מזה אם העשיר פטור לשלם לו מכיסו כו׳ וכ״א ביו״ד סימן רנ״ז ס״ה בהגה כו׳ אמנם נראה דיש לחלק דאם נסתלק הנאמן מרצונו הטוב לאחר שהגיע זמן פרעון של הוועקסיל אפילו אם לא תבעו בעל הוועקסיל תחלה מחוייב לשלם מכיסו אך אם נסתלק קודם שהגיע הזמן פרעון אף שנסתלק מרצונו הטוב פטור לשלם לו מכיסו כו׳ עש״ב ועמש״ל סימן קכ״ח ס״ב סק״ה:
(ב) זהו דעת רמב״ם – עסמ״ע סק״ח וע׳ בת׳ כנ״י סימן פ״א מ״ש בזה:
(הקדמה)
הלכות אפותיקי
(א) {א} העושה שדהו אפותיקי סתם שאמר לו אם לא אפרע אותך גבה מזו ושטפה נהר הרי זה גובה משאר נכסים ואם מכרו המכר קיים שכל זמן שימצא בני חורין אינו טורף את זאת ואם לא ימצא לו בני חורין טורף אותה ואף כשהיא בידו שלא מכרה יכול לסלקו בשאר נכסים עשאה אפותיקי מפורש שאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו אינו יכול לסלקו בשאר נכסים אא״כ יתן מעות שבמעות יכול לסלקו ממנה שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים ואם מכרה או משכנה לאחר הרי זו מכורה עד שיגיע זמן הפרעון וכשיגיע זמן הפרעון טורפה אפילו יש ללוה שאר נכסים בני חורין:
(א) {א} העושה שדהו אפותיקי סתם וכו׳ בפר׳ השולח (מא) תנו רבנן העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר גובה משאר נכסים ואם אמר ליה לא יהא לך פרעון אלא מזו אינו גובה משאר נכסים תניא אידך העושה שדהו אפותיקי לב״ח גובה משאר נכסים וכתב שם הרי״ף ירושלמי פרק אלמנה לכהן גדול העושה שדהו אפותיקי ומכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו הוי בשמכרן לשעה אנן קיימין אבל אם לא מכרן לשעה אינן מכורין. ופי׳ הר״ן שעושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר שטף כל השדה וגוף הקרקע מקולקל שהמים צפים לעולם עליה גובה משאר נכסים שאף על פי שא״ל אם לא פרעתיך גבה מזה לא קמה ליה ברשותיה ולא אדעתא דידה לחוד אוזפיה ואינו חייב באחריותה וגובה משאר נכסים:
תניא אידך העושה שדהו אפותיקי וכו׳ פירשה לזו הרי״ף בתשובה באפותיקי סתם וכן מוכיח בירושלמי ולפיכך גובה מלוה משאר נכסים דמצו אמרי לקוחות הנחנו לך מקום לגבות ממנו אבל באפותיקי מפורש לא מצו אמרי הכי שהרי אין שיעבודו אלא עליו ובירושלמי במסכת שביעית נחלקו במשעבד שדהו באפותיקי מפורש דרבי חייא אמר מכורה לשעתה. ורבי יוסי אמר אינה מכורה לשעתה והוינן בה הכותב שדה אפותיקי ומכרה הרי זה מכורה והלוקח יחוש לעצמו ופריק מתניתא בשאמר יהא לך פרעון מזה מה פליגין בשאמר לא יהא לך פרעון אלא מזו וכתב הרמב״ן פרק אלמנה לכ״ג דכיון דאנן לא קי״ל פסקא כרבנן מערבאי המכר קיים עד שעת גוביינא ועל בעל חוב להביא ראיה והרי״ף הביא בכאן ירושלמי שבפרק אלמנה לכ״ג העושה שדהו אפותיקי וכו׳ הוי בשמכרן לשעה אנן קיימין אבל אם לא מכרן לשעה אינן מכורין וזה הירושלמי הוא שם על פלוגתייהו דר׳ יוחנן ורבי אלעזר במוכר עבדי נכסי צאן ברזל ודעת המפרשים שלא הביאו הרי״ף אלא ללמוד ממנו דהא דתניא העושה שדהו אפותיקי גובה משאר נכסים בשמכרה לאותה שדה שעשאה אפותיקי היא וסתם הירושלמי כמו שהוא שם אבל מה שאמרו בו אבל אם לא מכרן לשעה אינן מכירין אינו ענין בכאן כלל אלא במוכר נכסי צאן ברזל אבל בעושה שדהו אפותיקי אפילו מכרן לעולם מכורין אח״כ לא ימצא ב״ח שאר נכסים דבכה״ג גובה מהם אבל הרמב״ם כתבה לזו פי״ח מהלכות מלוה נראה שהוא ז״ל מפרש שאע״#פ שאם יש שם שאר נכסים בני חורין גובה מהם ולא מזו מ״מ אם מכר לוה שאר נכסים אחר מכירה זואהרי מלוה טורף את זו ובזה יפה כח האפותיקי וכן פירש רבינו אפרים וזהו שאמרו בירושלמי והלוקח יחוש לעצמו דמשמע שיותר יש לו לחוש ללוקח בשביל האפותיקי יותר משאר לוקחים מלוין. ועל דרך זה ג״כ כשמכרו ממכר עולם אינו מכור לפי שהיה לו לפרש שהוא משועבד באפותיקי כדי שאם ימכור שאר נכסיו שיגבה ב״ח ולפיכך אינה מכורה כלל אא״כ מכר בפירוש עד זמן גוביינת החוב בלבד עכ״ל וה״ה כתב ג״כ דרך זה לדעת הרמב״ם והעלה וכל זה דחוק וצ״ע והראב״ד כתב לא הבין ולא הבחין דרך הירושלמי אשר מצא על מימרא זו ורבינו סתם הדברים דלא כהרמב״ם לפי שדעתו כדעת הרמב״ן ושאר מפרשים וכתב עוד ה״ה בפרק הנזכר בשם הרשב״א והרמב״ן ומיהו באפותיקי כל זמן שלא שטפה נהר אין לו אלא מאותה שדה:
(א) המוכר שדה אפותיקי ממכר עולם האם מכור וכן אם מכרה ומכר אחר כך עוד קרקעות האם טורף את האפותיקי. הב״י והרמ״א בסעיף א אות א, הביא בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה צד, כתב כהרמב״ם דמכר לעולם אינו מכור ואם מכר עוד קרקעות אחרי שמכר את האפותיקי טורף את האפותיקי.
ייחד כלי בשעת ההלוואה ואמר כלי זה יהא מיוחד להלואה זו הוי אפותיקי אבל אם אמר כן לאחר הלוואה לא מהני מידי. כ״כ הראב״ד בתמים דעים סי׳ מח.
עשה שורו אפותיקי ונתנו במתנה האם בעל חוב גובה ממנו. הדרכ״מ בסעיף ג אות ב, הביא בזה כעין מחלוקת, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תקט ד״ה יש מקשין, כתב דגובה ממנו, דלא עשו תקנה אלא במכר משום תקנת השוק.
האם הקדש דקדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד. הטור והב״י בסעיף ז, הביאו בזה מחלוקת, דדעת רש״י והטור והרא״ש והראב״ד והמ״מ וכן הביא בשם כל המפרשים, ורב יהודאי ור״ח, דדוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא מפקעא, ורבינו האי והתרומות ס״ל דאף קדושת דמים מפקעא אם הניח מנכסיו מקום לגבות החוב, והרמב״ם ס״ל דבכל גוונא קדושת דמים מפקעא ואפי׳ הקדיש קרקע, ויש להעיר דהר״ן בכתובות סט ד״ה ומסקנא, כתב דהגאונים ס״ל כרש״י, אבל ר״ת סובר דאפי׳ קדושת דמים מפקעא ואין דבריו נכונים, ע״כ, נמצא דאף הר״ן ס״ל כרש״י דקדושת דמים לא מפקעא, וכן הריטב״א בגיטין מ: ד״ה כדרבא, כתב כרש״י דדוקא קדושת הגוף, וכן מבואר מדברי ראב״ן בסי׳ תנ, וכ״כ בסי׳ תקט ד״ה יש מקשין, ובסי׳ תקי ד״ה ההיא, והרשב״א בגיטין מ: ד״ה כדרבא, הביא בשם ר״ת שיטה אמצעית דקדושת דמים בקרקע לא מפקעא ובמטלטלין מפקעא, והרשב״א בסוף דבריו הביא ירושלמי וכתב דזה דלא כר״ת, ע״כ, ונראה דדעתו כרש״י והגאונים, והנמוק״י ביבמות מג ד״ה הקדש, כתב כרש״י, וכ״כ הגהות מיימוניות בהל׳ מלוה יח אות ד, והביאו כן אף בשם ר״י וסמ״ג, וכ״כ סמ״ג בעשה צד, וכ״כ הרמב״ן בכתובות נט: ד״ה והא דאמרינן קדושת הגוף, בסופו, וכן ביבמות מו. ד״ה ור״ת, דהעיקר כרש״י, וכן בשיטה מקובצת בכתובות נט: ד״ה וז״ל הרא״ה תלמידו אלא אמר, הביא דהרא״ה הביא את פירוש רש״י ואח״כ את פירוש ר״ת ודחה את פירוש ר״ת, וא״כ מבואר דס״ל כרש״י, ונמצא בידינו ד׳ דרכים, דרך הרמב״ם דכל קדושת דמים מפקיעה מידי שיעבוד, ולא מצאנו לו חבר, ודרך רב האי והתרומות דקדושת דמים מפקיעה רק אם הניח מקום לגבות החוב, ודרך ר״ת דקדושת דמים מפקיעה רק במטלטלים, ודרך המלך של הטור והרא״ש והמ״מ וכן הביא בשם כל המפרשים, והראב״ד ורש״י והגאונים והרמב״ן והרא״ה והרשב״א והריטב״א והנמוק״י ורב יהודאי ור״ח ור״י וסמ״ג והגהות מיימוניות והר״ן וראב״ן, דכולהו סברי דאין קדושת דמים מפקיעה מידי שיעבוד כלל, והכי נקטינן כדברי הרמ״א דפסק הכי.
(א) וע׳ ברשב״א סי׳ תתקמ״ב מדין זה:
(ב) אבל המ״מ כתב פי״ח דמלוה שטה אחרת בזו וע״ש:
(א) העושה שדהו אפותיקי סתם כו׳ דברי רבינו הם בגיטין דף מ״א ומפני שהרבה שיטות ופירושים יש בסוגיא והב״י כ׳ על רבינו שלקח במקצת הדברים שיטה לנפשו מפני זה באתי להציע לפנינו לשון הגמרא בקיצור כדי שיתפרש מתוכו דעת רבינו. והוא דגרסינן שם ת״ר העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר גובה משאר נכסים ואם אמר לא יהא לך פרעון אלא מזו אינו גובה משאר נכסים. תניא אידך העושה שדהו אפותיקי לב״ח ולכתובת אשה גובה משאר נכסים רשב״ג אומר ב״ח גובה משאר נכסים אשה אינה גובה משאר נכסים שאין דרכה של אשה לחזר על בתי דינין ע״כ. ובירושלמי דפ׳ אלמנה לכ״ג נמי תניא האי פלוגתא ובלשון אחר והביא הרי״ף והרא״ש ז״ל העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה או לב״ח בחובו ומכרה מכורה והלוקח יחוש לעצמו. רשב״ג אומר לאשה בכתובתה אינה מכורה שלא עלה על דעתם שתהא מחזרת על בתי דינין. הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין אבל לא מכר לשעתא דברי הכל אינם מכורים ע״כ. והנה הג׳ בבות שכ״ר כולם מיוסדים מברייתות הנ״ל כמ״ש בפרישה. אלא שמש״ר ואף כשהוא בידו שלא מכרה יכול לסלקו בשאר נכסים ע״ז תמה הב״י מנ״ל לרבינו דין זה דאדרבה הר״ן כתב לאידך גיסא (דהברייתא) [דהברירה] ביד המלוה לגבות דוקא משדה זו ואפילו באפותיקי סתם ואם ירצה יכול לגבות משאר נכסים שהן כדינו דהיינו בבינונית ע״ש. והמ״מ כתב בשם הרשב״א בפי״ח (דין ב׳) דמלוה גובה משדה זו כל זמן שהיא בעינה ואין הרשות לא ביד המלוה ולא ביד הלוה לדחותו לשדה אחר מש״ה באתי לדקדק ברש״י ותוס׳ והרא״ש שהם אזלי ג״כ בשיטת רבינו. כי הם פירשו דהאי אידך פלוגתא דרבנן ורשב״ג הנ״ל אשכבר מכרה קאי אלא ה״ק העושה שדהו אפותיקי כו׳ גובין משאר נכסים כלומר אם רוצה מוכר את אלו והן גובין מהשאר ויש לדקדק למה לא פירשוהו בשכבר מכרוהו כמשמעות הלשון דקאמר גובין משאר נכסים דמשמע דהשדה אינה ביד המלוה ולאו ביד הבעל אלא שמכרה או שנשטפה ופליגין מהיכא גובין הב״ח והאשה וכאשר פירשו אותו הרמב״ן והר״ן והמ״מ והרשב״א כמבואר בדבריהן וגם מהירושלמי דכתב להך פלוגתא דת״ק ורשב״ג כתב בהדיא כשכבר מכרה ובפרט מאחר שהרא״ש מסיק בפרק אלמנה לכ״ג דהלכה כת״ק תו ליכא למימר דלרבותא דלרשב״ג פי׳ כן ללמדנו דהמכר בטל מיד אפילו קודם גבייה וכמ״ש התוס׳ לדעת רשב״ג. לכן נראה דמש״ה פירשו כן משום דקשה להו דאי איירי בשכבר מכרה. קשה מכירה מאן דכר שמיה דהו״ל להברייתא למכתב בפירוש ומכרה בשלמא בהא דרצו התוס׳ והרא״ש לפרש דקאי אכבר נשטפה אינו קשה למה לא פירשו הברייתא די״ל דהגמרא קיצר בל׳ הברייתא ומשום דבברייתא הראשונה דמייתי הגמרא קתני בהדיא העושה שדהו אפותיקי לאחרים ושטפה נהר גובה משאר נכסים וע״ז קאי הגמרא וקאמר תניא אידך העושה שדהו אפותיקי לב״ח ולכתובת אשה כו׳ ור״ל בברייתא קמייתא דאיירי בב״ח לבד כ״ע מודין דגובין. אבל בכתובת אשה פליגי בה בהאי ברייתא ת״ק ורשב״ג וכן משמעות לשון תניא אידך. דהאי ברייתא שנייה קאי אענין שטפה נהר כמו ברייתא הראשונה אלא שהגמרא קיצרה כדרבה. ומש״ה פירשו דלא איירי כשכבר מכרה אלא איירי בדין העושה שדהו אפותיקי דאמר לו אם לא אפרע לך תגבה בשעת גבייה מזה ובשעת גבייה בא הלוה לדחותו ולהגבותו משאר נכסים דקאמר ת״ק דהרשות ביד הלוה לסלקו בשאר נכסים וה״ק אעפ״י שעשה שדהו אפותיקי לב״ח ולכתובת אשה לא אמרינן דשיעבודו דוקא אשדה זו אלא גובה משאר נכסיו והרשות נתונה ביד הלוה לדחותו לשאר נכסיו ובתנאי שיהיו בינונית כדינו. (ואי) [ואפי׳] זה השדה זיבורית [אינו] יכול לדחותו לשאר זיבורית. ורשב״ג מודה לת״ק בב״ח אלא שפליג עליה בכתובת אשה וס״ל דשיעבודא דוקא על שדה זו דאם הרשות בידו לדחותו א״כ כשימכור כל נכסיו תצטרך לטרוף מן האחרון כי הראשונים יאמרו לה הנחנו לך מקום וא״כ תצטרך לחזור על בתי דינין כו׳ וכמ״ש התוספות והרא״ש וכנזכר לעיל. והא דכתבו רש״י ותוס׳ ורא״ש כלומר אם רוצה מוכר ולא פירשו דאף בלא מכירה יכול לדחותו משום דרשב״ג סיים באין דרכה של אשה לחזור כו׳ דתלה הדבר בדאם שידחה אותו ימכור כל נכסיו כו׳ וכמ״ש. מש״ה פירשו גם לדברי ת״ק דאיירי דאם ירצה ימכור אותו ולא תאמר שגם אליבייהו ל״ק אלא שקדם זמן גבייה הרשות ביד הלוה למכרו דיכול לומר אסלקנו לזמנו במעות אבל בשעת גבייה אינו יכול לסלקו בשאר שדות דאם לא כן הול״ל רבותא דז״א דא״כ ג״כ קשה דהו״ל להברייתא לפרש דקאי פלוגתייהו באם ירצה למכור אותו אלא ודאי אדין אפותיקי כשבא לגבות קאי דאז סתמא כפירושו וא״כ הרי מבורר לפנינו שרש״י ותוס׳ והרא״ש ס״ל כמ״ש רבינו שהברירה ביד הלוה והר״ן דכתב היפך מרבינו דהברירה ביד המלוה נראה דהלך לשיטתו. מפני שהוא פי׳ להך פלוגתא דת״ק ורשב״ג דבגמרא דידן דאיירי בשכבר מכרה ודייק כן מדברי הרי״ף שאחר שכתב האי ברייתא פלוגתא דת״ק ורשב״ג הביא עליה הירושלמי דפרק אלמנה לכ״ג הנ״ל. וכתב ע״ז הר״ן בשם המפרשים דסיפא דהירושלמי הזה דקתני הוי כשמכרן לשעה כו׳ אין ענינו לכאן דשם בפרק אלמנה לכ״ג קאי אמכר נכסי צ״ב ולא הביאה הרי״ף אלא ללמדנו בפלוגתא דת״ק ורשב״ג הנ״ל לא איירי בשטפה נהר כ״א כשכבר מכרה כהאי פלוגתא דהירושלמי כו׳ ע״ש בר״ן שהאריך. והנה כיון שפירש דהך פלוגתא הנ״ל מיירי כשכבר מכרה ומש״ה ס״ל דלכ״ע הב״ח צריך לגבות משאר נכסיו משום דהלוקח יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו. וא״כ ממילא נשמע הא אי לאו ה״ט כגון שלא מכרה עדיין הברירה ביד המלוה לגבות ממה שירצה מנכסיו וכדעת הר״ן הנ״ל. או לכל הפחות אין ביד שום א׳ מהן לדחות את שכנגדו מאפותיקי זו וכדעת המ״מ בשם הרשב״א הנ״ל וזה נלע״ד ברור ודו״ק. אלא שנשאר עלינו לברר וליתן טעם להרא״ש דבשמעתין אחר שהביא שני הברייתות הנ״ל ופירשם ג״כ דר״ל שהרשות בידו למכור כמ״ש והפסיק הענין בפסקים הביא הירושלמי דאלמנה לכ״ג הנ״ל כו׳ וקשה למה הביאה דהא א״א לומר כמ״ש הר״ן לדעת הרי״ף הנ״ל דהא הרא״ש לא פי״ להתניא אידך כשכבר מכרה. וג״כ אין לומר דנלמד מינה לפחות דלא איירי התניא אידך משטפה נהר אלא מענין מכירה דהא כבר הביא הרא״ש שאר ראיות לזה דלא מיירי משטפה נהר והול״ל ועוד דהא תניא בירושלמי כו׳ דמשם תראה דאיירי פלוגתתן במכירה. ע״כ נראה לע״ד דכוונת הרא״ש בהבאת דברי הירושלמי לכאן הוא להוכיח מכאן דהלכה כתנא קמא. וכמ״ש הרא״ש בפרק אלמנה לכ״ג. ז״ל שם וכיון דר״י סבר כרשב״ג היה נראה דהלכה כרשב״ג והרי״ף הביא בהלכותיו בפרק השולח ההיא ברייתא דהעושה שדהו אפותיקי לב״ח ולכתובת אשה וכו׳ פלוגתא דרשב״ג ורבנן ואח״כ הביא הירושלמי דפירקין העושה שדהו אפותיקי לאשה בכתובתה כו׳ פלוגתא דרשב״ג ורבנן. ואחר שהביא מחלוקתם. כתב הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין, אבל לא מכרו לשעה ד״ה אינן מכורין. ומתוך זה משמע דפוסק כרבנן. דאי ס״ל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל מה הוצרך לו לכתוב אבל לא מכרן לשעה דברי הכל אינן מכורין. כיון דרשב״ג סבר אפילו מכורין לשעה אינן מכורין עכ״ל הרי לפנינו דמהירושלמי זה דקדק דהלכה כרבנן וג״כ כתב שמש״ה הביא הרי״ף כאן בהלכותיו ובדרכו דרך הרא״ש כדרכו על הרוב ואחר שפירש כאן דברי רשב״ג סיים וכתב דברי הירושלמי וכאילו אמר הכי הוא פי׳ דברי רשב״ג אבל אין הלכה כוותיה אלא כרבנן אלא דמדבריו נשמע לדברי רבנן וק״ל. וס״ל לרבינו דאף דהך סיפא דהירושלמי דמחלק בין מכורין לשעה או לעולם אתיא כרבנן מ״מ לא חלקו חכמים כן כ״א בנכסי צ״ב וכ״כ המ״מ דקאי אצ״ב או אכתובת אשה דאיירי בה בפלוגתייהו ולא אעשה שדהו אפותיקי לב״ח ומש״ה סתם וכתב רבינו ואם מכרה המכר קיים כו׳ דמשמע אפי׳ מכר סתם דהיינו מכירה עולמית. גם י״ל דמש״ה הביאה הרא״ש ללמדינו דרשב״ג פליג אפילו בשכבר מכר השדה שכתב לכתובת אשתו דאינה מכור ול״ת ל״פ את״ק אלא שלא יכול למכרם לכתחילה כמו שס״ל לת״ק וכן נ״ל שהוא דעת רבינו וז״ש ג׳ דינים תכופים זא״ז א׳ שטפה. ב׳ מכרה. ג׳ ולא מכרה. וכמ״ש בפרישה ודוק היטב ומהתימא על הבית יוסף שלא השגיח בשום א׳ מהדקדוקים הנ״ל וגם הניח דברי רבינו בצריך עיון. וגם הביא על דברי רבינו שיטת הר״ן והמ״מ הנ״ל ולא הזכיר כלל פירש״י והתוס׳ והרב רבינו אשר הנ״ל כאילו סבר שרבינו הסכים לפי׳ הר״ן והמ״מ. והם רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב ע״כ נלע״ד כדכתיבנא בס״ד. ואף מדברי בעה״ת נ״ל לדקדק שס״ל כרבינו שיכול לסלקו בשאר נכסים שהרי כתב בשער ד׳ דבאפותיקי מפורש אינו יכול לסלק בשומא של קרקע אחרת. משמע הא אפותיקי סתם יכול לסלקו בשומא של קרקע אחרת. ולכאורה היה נראה דאם עשה לו שדה זיבורית אפותיקי סתם דאין המלוה יכול לחזור בו ולדחותו מזיבורית לבינונית כדינו דאל״כ למנ״מ נקרא אפותיקי מיהו לקמן סימן ר״ז משמע דג״כ יכול לדחותו המלוה משלא כדינו [לכדינו] דהרי כתב שם ז״ל. ואם א״ל לא יהיה לך פרעון אלא מזו כו׳ שאין יכול להגבותו ממקום אחר ולא זה יכול לתבוע ממנו שיפרע לו ממקום אחר משמע דדווקא באפותיקי מפורש אין אדם יכול ליתבע שיפרע לו ממקום אחר. אבל באפותיקי סתם שפיר יכול לתבוע כו׳ ועוד דאל״כ קשה מ״ש דבאפותיקי סתם כתב רבינו שם דהוי אסמכתא והא מיד קני ליה לעניין זה דהלוה אינו יכול לתבוע. דהא ה״ט גופא דבאפותיקי מפורש לא הוי אסמכתא כמ״ש הב״י שם בשם הרא״ש לכן נ״ל דשניהם יכולים לדחות זה את זה משלא כדינו לכדינו. ומטעם שכתב הר״ן דלאו אדעתיה דהאי שדה לחוד אוזפיה כיון דלא א״ל אלא משדה זו והברייתא לא באה לומר אלא דאפילו עשאו אפותיקי אפ״ה גובה משאר נכסיו וכאילו לא עשאו אפותיקי דמי כל שלא אמר תחלה לא תגבה אלא מזו ומש״ה א״ש דהברייתא קתני סתמא גובין משאר נכסים דמשמע דהרשות ביד שניהם לגבות משאר נכסים כדינן וגם לפי מ״ש בסמוך דדעת רבינו הוא דכשלא ימצא בנ״ח בשעת גבייה טורף האפותיקי ואינו נפרע משאר נכסים אף שהיה בנ״ח בשעה שלקח להאי אפותיקי מכ״ש דמהני לזה הענין האפותיקי וק״ל. והא דלא כתב רבינו האי דינא דמשכח גם להמלוה אפשר דה״מ משום דברישא כשמכרה קאמר דהלוקח דוחה את המלוה לגבות משדה אחר מש״ה קאמר גם בסיפא דאפילו בעודו בידו יכול הלוה לדחות המלוה. והשתא א״ש נמי דלא הוי סברא הפוכה עם הר״ן דס״ל דיד המלוה על העליונה ע״ש בריש שמעתתין ודו״ק:
ומ״ש רבינו ואם מכרן קיים שכל זמן שימצא בנ״ח אינו טורף אותם דקדוק דבריו משמע דווקא כשימצא בשעת גבייה בנ״ח הא אם לא מצא בנ״ח שכבר מכר הלוה גם שאר שדות טורף מזו שעשאו אפותיקי אף שבשעה שלקח זה האפותיקי היה ללוה בנ״ח וגם הרמב״ם ס״ל הכי בפי״ח מהלכות מלוה כי כן הוא משמעות לשונו שם וכ״כ המ״מ שם עליו ע״ש אבל דעת רוב הפוסקים אינו כן וגם דברי רבינו יש לדחוק ולפרש דמ״ש שימצא בני חורין כלומר שהיה בנ״ח בשעה שמכר שדה אפותיקי אבל נראה שס״ל לרבינו כסברא קמייתא מתרי טעמי חדא שהרי רבינו תפס לשון הרמב״ם בזה ואלולי שכוונתו ככוונת הרמב״ם לא הוה תפס לשונו. והשני דבהכי יתיישב לשון הירושלמי הנ״ל דקתני העושה שדהו אפותיקי כו׳ ומכרם מכורה והלוקח יחוש לעצמו דלפי מ״ש שאר הפוסקים שהיא סברא שנייה הנ״ל קשה במאי יחוש האי לוקח שקונה שדה אפותיקי לעצמו טפי משאר לוקחים שג״כ נטרפים מב״ח המוקדם לקנייתן. אבל לפי סברא קמייתא והוא סברת הרמב״ם א״ש וה״ק דאף דיש להמוכר בשעת המכירה עוד בנ״ח. מ״מ יש לחוש לעצמו דלמא ימכור אותן בנ״ח ואז לא יגבה זה המלוה שעשאה לו אפותיקי אלא מהאי שדה. משא״כ בשאר לוקחין וכ״כ ג״כ הר״ן והמ״מ בהדיא דלדברי הרמב״ם יתיישב לשון הירושלמי כמ״ש והלוקח יחוש לעצמו. ומאחר שלא מצינו להרא״ש שמנגד להאי סברא ודקדוק לשון רבינו משמע כן כן עיקר ודו״ק. ועיין בפמ״ע ס״א מ״ש בביאור דברי הרמב״ם ומ״ש מור״ם עליו דדבריו בזה אינן נראין וצ״ע ע״ש:
אא״כ יתן מעות כו׳ ז״ל ב״י ג״כ מדברי בעה״ת שער ד׳ שכתב הא למה זה דומה למי שעשה שדהו אפותיקי לאחר וא״ל לא יהא לך פרעון אלא ממנו שאינו יכול לסלקו בשומא של קרקע אחרת ואפילו בעידית עכ״ל ב״י פי׳ דמשמע מיניה הא במעות יכול לסלקו. ונראה לי לדייק מדבריו עוד תרתי חדא שגם במטלטלי יכול לסלקו שהרי לא כתב אלא אינו יכול לסלקו בשומא של קרקע כו׳ וכן קי״ל בכל ב״ח שיכול הלוה לסלקו במטלטלין דכל מילי קרוי מיטב וכדלעיל סימן ק״ב. השני דמדכתב בעה״ת דין זה באפותיקי מפורש ש״מ דס״ל דבסתם אפותיקי יכול הלוה לסלקו באיזה קרקע אחרת וכדעת רבינו ולא כדעת הר״ן ודו״ק:
(א) העושה שדהו אפותיקי סתם כו׳ בדרישה כתבתי ל׳ הברייתות והירושלמי ופי׳ תוס׳ והרא״ש ע״ש. והנה רבינו ס״ל כוותייהו וסידר ג׳ דינים זא״ז כפי׳ אותן ג׳ ברייתות שמה שכתב שטפה נהר ה״ז גובה. הוא ברייתא קמא דתלמודא דידן. ומ״ש אם מכרו כו׳ הוא ברייתא דירושלמי דמיירי כשכבר מכרה ומדסתם רבינו וכתב ואם מכרה כו׳ דמשמע שמכרה סתם וסתם מכר הוא כאילו מכרה לעולם ואפ״ה כתב דהוה מכירה א״ל שלא ימצא בנ״ח. ובירושלמי סיים וכתב ז״ל הוי כשמכרן לשעה אנן קיימין. אבל אם לא מכרן לשעה אינן מכורין. ס״ל כמ״ש המפרשים והביאם הר״ן דכתבו דהאי חילוק לא קאי אמאי דמסיק ליה בעושה שדהו אפותיקי אלא ארישא אפלוגתא דר״י ור״א קאי דאיירי במוכר נכסי צאן ברזל ואחר כך כ״ר דאף כשהיא בידו יכול לסלקו כו׳ וזה למד רבינו מאידך מתני׳ דהגמרא דילן הנזכר בדרישה וע״פ פי׳ רש״י ותוס׳ והרא״ש וכמ״ש והוכחתי בס״ד באר היטב בדרישה. וב״י הניח דברי רבינו בזה בצ״ע והיינו משום דלא עלה לפניו ז״ל דיש חילוק בין פירושים הנ״ל לשיטת שאר המפרשים:
שכל זמן שימצא בנ״ח אינו טורף אותה. נראה דר״ל דימצא בנ״ח בשעת גבייה הא אם לא ימצא בשעת גבייה אף אם היה ללוה בנ״ח בשעה שמכר להאי אפותיקי ואח״כ מכרן טורף מהאפותיקי דוקא ועד״ר:
ומש״ר ואף כשהיא בידו שלא מכרה יכול לסלקו בשאר הנכסים פשוט דר״ל דווקא כדין ב״ח דהיינו בבינונית ולא בזיבורית (אף דגם זו זיבורית) וכמש״ר בסימן ק״ב ובסימן קי״ט ועד״ר. ואמ״ש בברייתא ושטפה נהר פי׳ הר״ן שטף כל השדה וגוף זה הקרקע מקולקל שהמים צפים לעולם עליה:
ה״ז גובה משאר כו׳ שאע״פ שא״ל גבה מזה לא לאוקמיה ברשותא אסיק ולאו אדעתא לחוד אוזפיה כ״כ ר״ן:
ומ״ש רבינו עשאה אפותיקי מפורש כו׳ הוא סיפא דברייתא קמייתא דגמרא דילן:
מכלל דינים שנזכרו בעשאו אפותיקי סתם למד היפוכם לאפותיקי מפורש וק״ל:
אא״כ יתן מעות. נראה דל״ד מעות אלא ה״ה שאר מטלטלין וכדמוכח מל׳ התרומות וכמ״ש בדרישה ונקט מעות ללמדינו שאם יש לו מעות צריך לשלם לו מעות:
ואם מכרה כו׳ פי׳ אפר מכר ממכר עולם. ודלא כרמב״ם פי״ח דמלוה:
(א) {א} העושה שדהו אפותיקי סתם וכו׳ עד אינו טורף אותה ברייתות פרק השולח. ומ״ש ואף כשהוא בידו שלא מכרה יכול לסלקו בשאר הנכסים זה אינו מפורש בברייתא ואדרבה מתוך פירש״י והתוס׳ והרא״ש באידך ברייתא שכתבו וגובה משאר נכסים כלומר אם ירצה מוכר את אלו והן גובין מן השאר משמע דוקא מוכר אבל בלא מכר אינו יכול לסלקן בשאר נכסים וכ״כ הר״ן בפי׳ שאם רצה לגבות ממנו אין לו רשות לב״ח לדחותו לקרקע אחרת ופי׳ לב״ח ללוה וצריך לומר דרבינו סובר דברייתא דקתני בסתם גובה משאר נכסים משמע כפשטא אפילו בלא מכר מדלא חילק בין מכר ללא מכר ומאי דפירש״י ותוס׳ והרא״ש במכר אינו אלא משום דבאשה איירי דוקא במוכר ואתא לאשמועינן דלרשב״ג אפילו מכר אינה גובה משאר הנכסים כדקתני לפי שאין דרכה של אשה לחזר אחר ב״ד לפיכך פירשוהו במוכר אבל ודאי לת״ק אין חילוק והכי משמע ל׳ אפותיקי שרצונו לומר אפה תהא קאי שאם לא אפרע אותך גובה מזו הרי שתלה בעצמו אם לא יפרענו וכיון שהוא מסלקו בשאר נכסים הרי פרעו ואין לו כח לגבות מזו יותר משאר נכסיו ויש להקשות לפי דעת רבינו א״כ מה יפה כח אפותיקי בלא אפותיקי נמי כך הדין. וי״ל דיפה כחו להיכא שמכר כל נכסיו דגובה משדה זו אפילו מכרה ראשונה ולא יוכל לוקח ראשון לדחותו ולומר לו הנחתי לך מקום לגבות דכיון דהתנה עמו אם לא אפרע לך גבה מזו ומכר כל נכסיו הרי לא פרעו וגובה משדה זו א״נ מועיל לו דאם הוא ב״ח מאוחר אין ב״ח מוקדם גובה משדה זו וכל זמן דאיכא שדה אחר לגבות ממנו וז״ל ה׳ המגיד בפי״ח ממלוה ע״ש הרמב״ן והרשב״א ומיהו באפותיקי כל זמן שלא שטפה נהר אין לו אלא מאותה שדה עכ״ל ואפשר לפרש לשון זה דר״ל דאף כשהיא ביד הלוה שלא מכרה אין יכול לסלקו בשאר נכסים דאין לו אלא מאותה שדה ודלא כדברי רבינו אלא כדעת הר״ן ואצ״ל כשמכר כל נכסיו דאין לו לטרוף אלא מאותה שדה בין מלוקח ראשון בין מלוקח שני ואפשר לפרש ג״כ דבמכר כל נכסיו דוקא קאמר דאין לו אלא מאותה שדה אבל בלא מכר יכול לסלקו בשאר נכסים וכדעת רבי׳. מיהו נראה ודאי דאין לפרש דה״ק דאם הוא זיבורית הורע כוחו דאין לו לגבות מקרקע אחרת כדינו בבינונית דאין לו אלא מאותה שדה דליפות כחו עשאו אפותיקי לגבות מאותה השדה וכ״כ הר״ן להדיא באפותיקי סתם דאחריותו על כל נכסיו ואפילו לא שטפה נהר יכול לגבות חובו מקרקע אחר כדינו ואין נראה שיהא מי שיחלוק על זה דפשיטא דדוקא בשדה זו שעשאה אפותיקי היא בינונית ויש לו עוד בינונית בני חרי התם הוא דפליגי להר״ן אין לו רשות לדחותו לקרקע אחרת אלא גובה מזו שעשאה אפותיקי אפילו היא עידית ולרבינו יכול לדחותו ולהגבותו מקרקע אחרת בינונית אבל כשזו שעשאה אפותיקי היא זיבורית אין הלוה יכול לכופו לגבות חובו מזו דוקא אלא הרשות ביד המלוה לגבות מקרקע אחרת כדינו דליפות כחו עשאה אפותיקי ולא להורע כחו והא ודאי דאין ביד המלוה לגבות חובו מקרקע אחרת בינונית דאפי׳ לא עשאה אפותיקי נותן לו מאיזה שירצה כדלעיל בריש סימן ק״ב כ״ש כשעשאה אפותיקי:
עשאה אפותיקי מפורש אינו יכול לסלקו בשאר הנכסים כ״כ הר״ן וה׳ המגיד לשם ע״ש הרי״ף בתשובה דאידך ברייתא דבאפותיקי גובה משאר הנכסים מיירי דוקא באפותיקי סתם וכן מוכיח בירושלמי אבל באפותיקי מפורש אין שיעבודו אלא עליו ובפרק איזהו נשך (בבא מציעא ס״ז) מסיק דאינו קונה שדהו באפותיקי אא״כ דא״ל לא יהא לך פרעון אלא מזו אלא דמש״ר שבמעות יכול לסלקו ממנה לא מצאתי מפורש ותימה מניין לו זה וב״י כתב שכן נראה מדברי בעה״ת שער ד׳ סימן ד׳ ולע״ד נראה שיש להוציא דין זה ממתני׳ דבפרק השולח בדין עבד שעשאו רבו אפותיקי. לאחרים ושחררו שכתב רבינו בסמוך דמיירי באפותיקי מפורש ואפילו הכי יצא לחירות משום דשיחרור מפקיע מידי שיעבוד כרבא ורבא לטעמיה דאמר ב״ח מכאן ולהבא הוא גובה ובפרק כל שעה מפרש טעמא דרבא כיון דאילו הוה ליה זוזי הוה מסלק ליה בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקא קני ליה. אלמא דאפי׳ באפותיקי מפורש יכול הוא לסלקו בזוזי דאי לא יכול לסלקו בזוזי אם כן למפרע הוא גובה ולא היה אפשר לכח שיחרור להפקיע מידי שיעבוד אלא ודאי דיכול לסלקו בזוזי ומשום הכי יצא לחירות כנ״ל ועיין בתוספות פרק השולח סוף (גיטין מ׳) בד״ה הקדש:
ואם מכרה או משכנה לאחר ה״ז מכורה וכו׳ בירושלמי נחלק בה דאיכא למאן דאמר דאינה מכורה כל עיקר אלא המקח בטל לאלתר ואיכא למ״ד דהמקח קיים עד שעת הפרעון וכתב הרמב״ן כיון דאנן לא קים לן כפסקא דרבנן מערבאי המכר קיים עד שעת גוביינא ועל ב״ח להביא ראייה ע״כ
 
(ב) מַשְׁכּוֹנָא, אִם מִשְׁכְּנָהּ לוֹ סְתָם, דִּינָהּ כְּאִפּוֹתֵיקֵי סְתָם. וְאִם פֵּרַשׁ לוֹ: לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִמֶּנָּה, דִּינָהּ כְּאִפּוֹתֵיקֵי מְפֹרָשׁ.
באר הגולהסמ״עבאר היטבאורים ותומים – אוריםאורים ותומים – תומיםביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישה
(יב) טור ס״ב כן כ׳ הרשב״א וכ״כ ה״ה שם בשמו בשם חידושי הרמב״ן שכן פר״ח ז״ל וכ״כ רבינו יצחק בתשובה
(י) משכונא – פי׳ שמשכן לו שדיהו לאכול פירות בנכיית׳:
(יא) דינה כאפותיקי מפורש בפריש׳ כתבתי דנ״ל דקמל״ן בזה דל״ת הא דאמר במשכנת׳ לא יהא לך פרעון אלא מזו לא הי׳ כונתו אלא לתנאי דיתפרע חובו מאכילת פירות בכל שנה בנכיית׳ (אי נמי ס״ד דמשכונא עדיף) ושלא יוכל לסלקו בענין אחר אפי׳ במטלטלים ״או במעות קמל״ן דלא עדיף מאפותיקי מפורש ולדין אפותיקי מפורש נתכוון:
(ד) משכונא – פי׳ הסמ״ע שמשכן לו שדהו לאכול פירות בנכייתא:
(ח) משכונא פי׳ הסמ״ע בנכייתא: וכן הוא בטור ובעה״ת ועיין תומים דהעליתי היינו בשלמו ימי משכנתא אבל לא שלמו לא חל המכירה כל זמן שלא סילק לב״ח ועיין שם. ולדעת המחבר דאוסר בי״ד בנכייתא ולא שרי רק במשכנתא דסורא ומשכנתא דסורא הוי ודאי אפותקי מפורש צ״ל דאיירי דשם לכל הפרי ותו ליכא גביה איסור רבית כלל:
(ט) דינו כאפותקי מפורש דלא תימא דכוונת אין לך פרעון אלא מזה מפירות בנכייתא קמ״ל דלכל מילי הוי כאפותקי סמ״ע וכתב הסמ״ע בשם תשובת רשב״א דאפילו שעבד ג״כ שאר נכסים נמי מ״מ דינו כאפותקי מפורש וא״י לסלקו בשאר נכסים ובתשובת רשב״א סימן תתקמ״ב מבואר דגם אי שטפה נהר אינו גובה משאר נכסים וצ״ל הא דשעבד לו שאר נמי לאיזה צורך חל שעבוד הא א״י לסלקו כלל בשאר נכסים ואם נשטף הפסיד דנ״מ אם ימצא אפותקי אינו שלו וגזולה היא ביד הלוה דנשאר חובו כמ״ש הרמ״א בס״א ועל זה שעבד כל נכסיו אבל זולת זה נשאר לו שעבוד רק על אפותקי ואין כאן שעבוד כלל על שארי נכסים כלל וכלל:
(ה) משכונא וכו׳ נראה דמיירי דהשכין לו משכנתא על ג׳ שנים בנכייתא כל שנה כ״כ בעד פירי וכלים הג׳ שנים דאל״כ איך יכול למוכרו הא לא חל מכירה כמ״ש כל הפוסקים מהך שדה זו שמשכן אצלך לאחר שאפדנה תהיה הקדש דחל ודייקא מיניה הא כל זמן ממושכן אין בידו להקדישו וכמה כרכים כרכו המחברים אם יש חילוק בין הקדש לקונמות ועיין בי״ד סימן רכ״א סעיף מ״ב בטור וש״ע ואחרונים ועיין ב״מ דף ע״ג ע״ב ד״ה השתא וכו׳ דדייקי להדיא מהך שדה זו לכשאפדנה הקדש דכל זמן שהיה בידו א״י להקדישה וכ״ש למוכרה רק המותר מה ששוה יותר מהחוב יכול להקדיש וא״כ איך יתכן במשכנתא מכירה הא כל זמן שלא פדאה לא חל המכירה ועיין בריטב״א לכתובות גבי הך שמעתא שדה זו משכנת וכו׳ דמשמע להדיא דכדי חובו א״י להקדיש ומכ״ש למוכרו ועיין שם בי״ד סימן וסעיף הנ״ל בש״ך. ולכן היה נראה דאיירי דכבר שלמו ימי נכייתא וא״כ תו לא הוי כשכורה דנימא ביה ממכר הוא וצ״ע:
(ט) משכונא אם כו׳ – ממ״ש בב״מ ס״ז ב׳ האי משכנתא באתרא דמסלקי כו׳ ולא הוי כמשכונת מטלטלין דאין שביעי׳ משמט עתוס׳ שם:
(א) משכונא סתם דהוי כאפותיקי סתם – לא קאי רק לענין סליקי בזוזי אבל ודאי אם מכר׳ אף דבאפותיקי סתם אם יש בנ״ח א״י לגבות מן האפותיקי כמבואר לעיל מ״מ במשכונא ודאי דא״י למכור מה שכנגד חובו כמבואר בי״ד סי׳ רנ״ח בהג״ה וכ״כ התוס׳ בב״מ ע״ב בד״ה השתא וכן מבואר בכתובות נ״ט גבי שדה זו שמשכנתי לך לכשאפדנ׳ ממך תיקדש וכו׳ דמשמע שקודם פדיון א״י להקדיש וכ״ש שא״י למכור וכן הוכיח בתומים ופשוט ועסמ״ע ס״ק י״א ויש שם ט״ס וכצ״ל א״נ דמשכונא עדיף ולא יכול לסלקו בע״א אפי׳ במטלטלין וכו׳ וכן במ״ק י״ט יש שם ט״ס וצ״ל א״נ בלא״ה כיון דיש בעבד דבר חשיבות וכו׳ וגם בש״ך סק״ד הוא ט״ס שנרשם בטעות על סעיף ו׳ וצ״ל הרשימ׳ על סעיף ה׳ דעשה עבדו אפותיקי:
{ב} ומשכונא דינה כאפותיקי אם היא סתם שמשכנה לו סתם הויא כאפותיקי סתם ואם פירש לו לא יהא לך פרעון אלא ממנה אז דינה כאפותיקי מפורש:
(ב) {ב} ומה שכתב רבי׳ ומשכונא דינה כאפותיקי אם היא סתם היא כאפותיקי סתם כ״כ הרשב״א בתשובה וכתב ה״ה בפרק הנזכר כתב הרשב״א כתוב בחידושי הרמב״ן פר״ח אפותיקי סתם כגון משכנתא וכ״כ רבינו יצחק ז״ל בתשובה ומשמע שאפותיקי הוא שמשכן שדהו לאכול פירות בכדי דמיהם או בנכייתא והתנו שיהא גובה ממנו לזמן פלוני אם לא פרעו ומשכונא סתם הוא שאין כותב בה גוביינא כלל וכן פירש הרב אלברצלוני ז״ל עכ״ל והר״ן כתב דמשכנתא שאוכל פירות מעתה עד שתפדה אע״פ שא״ל גבה מזה הסכימו הראשונים ז״ל שדינה כאפותיקי סתם וגובה ממנה אם ירצה או מקרקע אחר כדינו ועדיפא מאפותיקי שאם מכרה בתוך הזמן שאוכל פירות אינה מכורה כלל ואפי׳ לשעה והכי מוכח בפרק אע״פ ובעל התרומות בשער מ״ג כתב כמה סברות בדין זה והסכים למ״ש רבינו.
מ״ש רבינו ואם פירש לו לא יהא לך פרעון אלא מזו וכו׳ פשוט הוא. ומ״מ ויש לדקדק בדברי רבינו שכתב שבאפותיקי סתם ואף כשהיא בידו שלא מכרה יכול לסלקו בשאר נכסים והר״ן כתב בהפך שאם רצה לגבות ממנו אין רשות לבעל חובו לדחותו לקרקע אחר ובספר התרומות שער מ״ג כתב בשם ה״ר יהודה כדברי הר״ן עוד כתב דאפותיקי מפורש כמוכר שלא באחריות דמי ואפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו:
וז״ל רבינו ירוחם בנ״ו ח״ג כתב הרמב״ן דאם עשאה אפותיקי ונמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו והתוס׳ כתבו שחוזר עליו ומ״מ אם בא ב״ח מוקדם ממנו וטרפה אינו חוזר עליו:
ומה שכתב רבינו דבאפותיקי מפורש יכול לסלקו במעות כן נראה מדברי בעה״ת בשער ד׳ שכתב הא למה זה דומה למי שעשה שדהו אפותיקי לאחר ואמר לו לא יהא לך פרעון אלא ממנו שאינו יכול לסלקו בשומא של קרקע אחר ואפילו בעידית עכ״ל:
לוה ששיעבד למלוה כל נכסיו ועשה לו הבתים אפותיקי וכשבא המלוה ליפרע חובו אמר שיפרענו משאר נכסיו ולא מן הבתים עיין בתשובת הרשב״א סי׳ תתקמ״ב:
כתב הרשב״א בתשובה מה שאמרת שהאפותיקי שעשתה להם היה קודם שזכתה היא בהם במעשה ב״ד שלה איני רואה לה בכך שום זכות ואע״פ שיש לדון בדבר הדין כך הוא לפי דעתי עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ב) ומשכונא כו׳ פי׳ שמשכן לו שדהו לאכול פירות בנכייתא וא״ל א׳ מהלשונות דאפותיקי הנ״ל:
הויא כאפותיקי סתם. פירוש לענין דינים הנזכרים ועמ״ש בסמוך. והר״ן כתב דג׳ מיני אפותיקי הן אפותיקי מפורש ואפותיקי סתם ומשכנתא כו׳ והוא שבאפותיקי סתם הוה מכור מיד ובמשכנתא לא הוה מכורה כל זמן שיש לו לאכול פירות. ונראה דרבינו מודה בזה ולא איירי כאן אלא מעת שבא לגבותו וק״ל:
ואם פי׳ כו׳ אז כו׳ נראה דקמ״ל דלא אמרינן דהא דא״ל לא יהא לך פרעון אלא כו׳ לאו לעשות אפותיקי מפורש קא״ל כן אלא לתנאי שאחר שיאכל (פ׳) [כ״כ] שנים פירות השדה על תשלום החוב לגמרי יהיה פרוע (שק) [ש״ח] באכילתו הפירות ותצא בלא כסף קמ״ל. א״נ סד״א דבמשכון אם א״ל לא יהא לך פרעון אלא מזו אפילו בדמים לא יוכל לסלקו אלא יהיה לו פרעון משדה זו באכילת פירות בנכייתא קמ״ל דהוה כשאר אפותיקי מפורש שיכול לסלקו בדמים:
 
(ג) עָשָׂה שׁוֹרוֹ אַפּוֹתִיקִי, וּמְכָרוֹ, אֵין בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ. וְכֵן שְׁאַר הַמִּטַּלְטְלִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהֶם קוֹל. וַאֲפִלּוּ עֲשָׂאָם אַפּוֹתִיקִי בִּשְׁטָר, וַאֲפִלּוּ יָדַע הַלּוֹקֵחַ שֶׁעֲשָׂאָם אַפּוֹתִיקִי, דְּלָא פָלוּג רַבָּנָן.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבאורים ותומים – אוריםאורים ותומים – תומיםביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישה
(יג) מימרא דרבה ב״ב דף מ״ד ע״ב וכתב הרשב״א בתשובה סימן תרי״ח ה״ה אם נתן במתנה אינו גובה ממנו
(יד) טור ס״ג כ״כ הנ״י וכן כתב בה״ת בשער מ״ג וטעמא משום דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו ולית להו קלא דאם איתא ה״ל לאקשויי בפרק חזקת (שם) ליחוש שמא עשאו אפותיקי בשטר
(טו) ע׳ במ״ש בריש סימן קי״ג ומבואר שם דאפילו התרה המלוה בלקוחות וכו׳ אין הבע״ח גובה ממנו
(יב) עשה שורו אפותיקי ומכרו וכ׳ הרשב״א בתשו׳ סי׳ תרי״ח וה״ה אם נתן במתנה אין ב״ח גובה ממנו ועיין בנ״י פ׳ חזקת הבתים (דף ק״ט ע״א) ד״מ ג׳:
(יג) אין ב״ח גובה ממנו לדינא דגמ׳ היינו דוקא בדלא שיעבדלו מטלטלי אג״ק וכדלעיל סימן ס׳ וסי׳ ק״ג מיהו כבר כ׳ הטור והמחבר בר״ס ס׳ גם הטור בס״ס קי״א והמחבר בס״ס קי״ג דנהגו שלא לגבות מטלטלים המכורים אפי׳ בכה״ג משום תקנת השוק דלא ירצו לקנות שום דבר ע״ש:
(יד) ואפי׳ עשאו אפותיקי בשטר הטעם דמטלטלי לאו בני שטרי נינהו משום דהלוקח לקחם אותן מיד לביתו ואין כאן שיעבוד קרקעות להיות עומד לזכרון ע״י השטר:
(טו) ואפי׳ ידע הלוקח כו׳ – ל׳ הטור כגון שהי׳ עד באותו מלוה עכ״ל ובר״ס קי״ג כ׳ הטור והמחבר דאפי׳ התרה המלוה בלקוחות וא״ל אל תקנה מטלטלי הלוה אינו גובה מהן מפני שלא חל עליהן שיעבודא כלל:
(ה) הלוקח – ל׳ הטור כגון שהיה עד באותה מלוה. סמ״ע:
(י) שורו אפותקי ומכרו ה״ה נתנו במתנה כ״כ הסמ״ע בשם הרשב״א ועיין תומים כי כתבתי שהוא ספיקא דדינא כי נר׳ כי רש״י ותוס׳ חולקים:
(יא) שאין להם קול ואם שעבד מא״ק מדינא דש״ס גובה רק האידנא אין גובה מפני תקנת השוק ועיין לעיל סי׳ ס׳ וסימן קי״א:
(יב) בשטר דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו ואין מועיל בהם שטר דמ״מ לית להו הכא:
(יג) ואפילו ידע הלוקח כו׳ זהו בכל מקום דתקנו חכמים דלא יטרוף מפני שאין לו קול לא פלוג עבדי חכמים אפילו ידע בו הלוקח ואפילו התרה בו שלא יקחנו:
(ו) עשה שורו וכו׳ ומכרה וכתב הסמ״ע בשם תשובת רשב״א דה״ה נתנו במתנה דמתנה חד דינא עם מכירה ואולם הב״ח כתב בשם מרדכי הארוך דגבי ממקבל מתנה דלית ליה פסידא ולא היה צורך למרדכי כי כן כתבו התוס׳ בכתובות דף מ״ט ע״ב ד״ה הוא ואשתו וכו׳ דהא דאמרינן עשה שורו אפותקי ומכרו דוקא מכרו אבל נתנו במתנה גובה ואע״פ שבב״ק דף ק״ט ד״ה לוה וכו׳ נסתפקו בו בכתובות החליטו הדבר וא״כ ספיקא דדינא ונראה כי צריך הטעם מה ראו התוס׳ על ככה לחלק בזו בין מכר למתנה ובכל דוכתי אמרי׳ דמכר כמתנה לענין משעבדי ונראה דהתוס׳ אזלו לשיטת רש״י דפי׳ הקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד דעשה שורו אפותקי והקדישו ופירש״י דוקא קדושת הגוף אבל לא קדושת דמים וע״כ איירי בדלא שעבד מא״ק דאי שעבד מה צורך לאפותקי הל״ל סת׳ דשעבד לו מא״ק והיה בתוכו בהמות והקדישן ועכצ״ל בלי שעבוד מא״ק איירי ולכך כתב רש״י אפותקי ומ״מ אמרינן דוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים לא וכי גרע ממתנה ולמה יגבה ממנו ב״ח ש״מ דבמתנה גבי וראיית רש״י הוא מהך דעירובין דף כ״ג ע״ב דהמקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה וב״ח דמבואר שם בגמרא דהחובות חל עליו ולכך הפודה פודה לסלק לב״ח וכתבו התוס׳ שם דנכסי משמע בין קרקע ובין מטלטלין וקשה במטלטלין למה יחול לא יהיה אלא מתנה אלא ש״מ דלגבי הקדש שהוא כמתנה ב״ח מוציא והדבר מוכרח ממשנה ועיין שם תוס׳ ד״ה משום וכו׳ ודוחק לומר דמיירי בשעבד מא״ק. ואמת הטור כתב שעבד לו מא״ק אמנם לרש״י דחיקי ליה דה״ל למשנה להודיענו כל זה. וכן הר״ן והתוס׳ בנדרים כולם כתבו כפירש״י הקדש מפקיע מידי שחרור דעשה שורו אפותקי ודוקא קדושת הגוף ש״מ דס״ל לחלק בין מתנה למכר ואין להביא ראיה מהא דאמרינן בב״ב מכר שדה אין מעיד עליו מכר פרה וטלית מעיד עליו וק׳ ה״ל לפלוג בדידיה מכר פרה וטלית מעיד דל״ל דלמא עשהו אפותקי ומעמידה לפני ב״ח דהא אין ב״ח גובה אבל נתן פרה וטלית אין מעיד דדלמא עשהו אפותקי ומעמידו לפני ב״ח דבמתנה ב״ח גובה והוי נשמע במכ״ש במכר שדה דאינו מעיד עליו די״ל דה״א במכר שדה מ״מ מעיד עליה כקו׳ הגמרא אי דאית ליה קרקע עליה דידיה הדר ואי דלית ליה מה נ״מ ואי דלא יהיה לוה רשע הא לגבי לוקח נמי הוי לוה רשע כקו׳ הגמ׳ ותי׳ הגמ׳ דלהכי מכרה שלא באחריות לא הוה אמרינן כלל ומן נתן פרה וטלית ליכא ראיה דשם ודאי לא הוה לוה רשע דהא יהיב במתנה ולכך קתני מכר שדה דקמ״ל דלגבי לוקח לא הוי בגדר לוה רשע כתי׳ הגמ׳ ולק״מ ולכן הדין הזה בספק:
(י) וכן שאר מטלטלין כו׳ – שם מכר לו טלית כו׳ מ״ט מטלטלי נינהו כו׳ אפי׳ עשאן כו׳:
(יא) ואפי׳ עשאם כו׳ – ואע״ג דכתב ליה כו׳ אפי׳ עשאו כו׳ ומדקאמר דכתב מ׳ דבשטר מיירי ועבה״ג:
(יב) ואפי׳ ידע כו׳ – עבה״ת שלמד ממטלטלי דיתמי דלא גבי בע״ח משום דלא סמיך עלייהו אע״ג דביתומים ליכא למימר טעמא דלא ידעי. ול״נ עוד ראיה דמצינו דאפי׳ באפותיקי ל״ג מיתומים ועתוס׳ דב״ק י״א ב׳ ד״ה כגון. והשתא גבי כו׳ ואע״ג דמיתמי כו׳ ואם איתא דכל היכא דל״ש קלא כגון דידע אפי׳ מלקוחות גובה כ״ש ביתומים ולפי פי׳ תוס׳ בשורו אפותיקי אפי׳ מיתומים לא גביא:
(א) עשה שורו אפותיקי ומכרו אין הבע״ח גובה הימנו וכ׳ הרשב״א ה״ה אם נתן במתנ׳ אין בע״ח גובה הובא בסמ״ע אבל מדברי תו׳ פ׳ הגוזל קמא דף ק״ח לא משמע הכי ז״ל ד״ה לוה בע״ח באין ונפרעין ממנו ואם הגזילה בעין נ״ל שיעשה אפותיקי למלוה ויחזיקנה לבניו או לאחיו ויחזור ויטרפנה מהן בע״ח ואע״ג דאמרינן עשה שורו אפותיקי ומכרו אין בע״ח גובה הימנו היינו דוקא מכרו דכיון דליכא קלא לא אפסידנהו ללוקח אבל נתנו במתנה דלא שייך פסידא דלקוחות בע״ח גובה הימנו דאין יכול ליתן מה שמשועבד לאחרים אבל לא עשאו אפותיקי לא היה בע״ח חוזר וטורף מהם דכי היכי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע״ח ה״נ לא משתעבדי מטלטלי דמקבל מתנה עכ״ל. אמנם צ״ע דמדברי התו׳ פ״ק דב״ק דף י״א משמע דס״ל דשורו אפותיקי לא גבי מיתמי וע״ש בד״ה שעשאו אפותיקי וז״ל והשתא גבי מיתמי כמו מלוקח ואע״ג דמיתמי לא שייך טעמא משום קלא כמו בלוקח גבי דידהו אפותיקי ולא אפותיקי שוין ע״ש דמבואר מדבריהם דשורו אפותיקי לא גבי מיתמי וכ״ש דאינו גובה ממקבל מתנה וצ״ע.
(ב) [שו״ע] עשאם אפותיקי בשטר. נ״ב ע׳ שו״ת הרא״ש כלל ע״ב סי׳ ז׳:
(ג) [סמ״ע אות יב] וה״ה אם נתן במתנ׳. נ״ב וע׳ תוס׳ בב״ק דף ק״ט ע״א ובכתובות דף מ״ט ע״ב ד״ה הוא ואשרו כתבו דממתנה גובה ע״ש:
{ג} עשה שורו או שאר מטלטלין אפותיקי ומכרן אין בעל חוב גובה מהם אפילו עשאן אפותיקי בשטר משום דלית ליה קלא דלא מצו לקוחות ליזהר ואפילו ידע הלוקח שעשאה אפותיקי כגון שהיה עד באותה מלוה אפ״ה אין המלוה גובה הימנה דלא פלוג חכמים:
(ג) {ג} עשה שורו או שאר מטלטלין וכו׳ פרק חזקת (בבא בתרא מד:) אמר רבה עשה עבדו אפותיקי ומכרו ב״ח גובה ממנו שורו וחמורו אפותיקי ומכרו אין ב״ח גובה ממנו מ״ט האי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא וכתב ה״ה פי״ח מהלכות מלוה עשה עבדו אפותיקי וכו׳ ונראה שאם הוא אפותיקי סתם גובה ממנו אם אין שם שאר ככסים בדוקא ואם הוא אפותיקי מפורש אפילו יש שם שאר נכסים והרי הוא כקרקע לענין זה מפני שיש לו קול ופירשו המפרשים ז״ל עשה עבדו אפותיקי אפילו בעדים בלא שטר גובה ממנו פירוש וכגון שהמלוה בשטר שאם המלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות ועשה שורו אפותיקי אפילו בשטר אינו גובה עכ״ל ומ״ש רבינו גבי שורו אפילו עשאו אפותיקי בשטר כ״כ נ״י וכ״כ בעל התרומה בשער מ״ג וטעמא משום דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו ולית ליה קלא דאם איתא הו״ל לאקשויי בפרק חזקת וליחוש שמא עשאו אפותיקי בשטר. ורבינו האי כתב שמטלטלין שעשאן אפותיקי מפורש ומכרן אין ב״ח גובה מהם כיון שיש למוכר נכסים בני חורין וכדרבא ואין נראין דבריו דכיון דטעמא דלית להו קלא איתא אפילו אין לו נכסים זכו בהם הלקוחות עכ״ל ועיין בתשובת הרשב״א שכתבתי בסוף סימן ק״ד.
וכתב נ״י בשם הרשב״א דהיינו דוקא מהלקוחות אבל מהיורשים דאין קול מעלה ומוריד לגבייהו אפילו לא עשאו אפותיקי אלא שכתב לו מקרקעי ומטלטלי דינו לגבות מהיורשים ואינם צריכים לתקנת הגאונים עכ״ל:
ומה שכתב רבינו ואפילו ידע הלוקח וכו׳ כ״כ בעל התרומה בשער מ״ג וכתב שכן דעת בעל העיטור וכתב רבינו בסימן קי״ג שאפילו התרה המלוה בלקוחות שלא יקנו ממטלטלי הלוה אינו גובה מהם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) כתב הרשב״א עוד בתשובה סימן קי״ז אם כתב לו אפותיקי מפורש אע״פ ששיעבד לו ג״כ שאר נכסים בשטר אפ״ה דינו כשאר אפותיקי מפורש ולא יוכל לסלקו בשאר נכסים וע״ש
(ד) עיין בהר״ן פרק השולח שהאריך בדין אפותיקי
(ג) ומכרן כו׳ אבל בירושה גובה כמ״ש נ״י ועיין בהוספה:
אפילו עשאן כו׳ כ״כ בעה״ת בשער ג׳ וטעמו משום דמטלטלי לאו בני שטרא נינהו ולית להו קלא ולכן אפי׳ כו׳ [כמו בב״ח]:
ואפי׳ ידע כו׳ כ״כ בעה״ת וע״ל סי׳ קי״ג:
דלא פלוג כו׳ פי׳ אא״כ הקנה אותם לו באגב דאז גובה מהם מדינא אבל מתקנת השוק גם באגב אינה גובה מנהו וכמש״ר בר״ס ס׳ וסי׳ קי״ג:
 
(ד) וְכֵן לְעִנְיַן קְדִימָה, אִם עָשָׂה מִטַּלְטְלִין אַפּוֹתִיקִי, אֲפִלּוּ מְפֹרָשׁ בַּשְּׁטָר, לָרִאשׁוֹן, וְקָדַם מַלְוֶה מְאֻחָר וּגְבָאָן, זָכָה. וְהוּא שֶׁלֹּא שִׁעְבְּדָם לוֹ אַגַּב קַרְקַע, שֶׁאִם שִׁעְבֵּד לוֹ אַגַּב קַרְקַע, אִם קָדַם מַלְוֶה מְאֻחָר וּגְבָאָם לֹא זָכָה.
באר הגולהסמ״עבאר היטבאורים ותומים – אוריםביאור הגר״אטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישה
(טז) ל׳ בה״ת בשער מ״ג הביאו הב״י בסימן ד׳
(יז) ואפילו לא עשאן אפותיקי ומבואר בסי׳ קי״ג ס״ג וכמ״ש שם
(טז) וקדם מלוה מאוחר כו׳ – ואם באים יחד לגבות ממנו גובין ממנו בשוה וכמ״ש הטור והמחבר בר״ס ק״ד ע״ש:
(יז) אם קדם מלוה מאוחר כו׳ – כבר נתבאר בסי׳ ס׳ וק״ד וקי״א וקי״ג דבלוה ולוה לא עשו תקנת השוק מ״ה סתם המחבר כאן וכתב לא זכה:
(יח) לא זכה – מיירי אפי׳ לא עשאן לו אפותיקי כל ששעבד׳ לו אגב קרקע דינו כקרקע וכמ״ש בסי׳ קי״ג:
(ו) וקדם – ואם באים יחד לגבות ממנו גובין בשוה וכמ״ש הט״ו בר״ס ק״ד ע״ש. שם:
(יד) וקדם מלוה מאוחר וגבאן כו׳ וכתב סמ״ע דה״ה אם באים לגבות כאחד חולקין ולית בינייהו דין קדימה. וליתא כמש״ל בסי׳ ק״ד דבכתב ליה מטלטלין וקרקע דמשתעבדי לגבות מיתומים רק לית ליה קלא מתחילה יהבינן למוקדם דהא משתעבד ועיין לעיל סימן ק״ד והיינו הך אפותקי דמזה נלמד ולכך דייק אם כבר גבה אבל לא מתחילה:
(טו) לא גבה אפילו לדידן דלא עשו תקנת שוק לגבי לוה ולוה סמ״ע ואפילו לא היה אפותקי כלל:
(יג) וכן לענין קדימה כו׳ – דהא אפי׳ במקום דבע״ח גובה מלקוחות כגון בקרקע פליגי ת״ק ובן ננס אם קדם וגבה אם גבה וכן בב״ק ל״ד א׳ ש״מ בע״ח מאוחר כו׳ אע״ג דמכרו אינו מכור כמ״ש שם ואף דקי״ל כמ״ד מה שגבה לא גבה מ״מ לא עדיף ממכר:
(יד) אפי׳ מפורש – מדלא חיישי׳ בב״ב שם לאפותיקי מפורש וממ״ש בב״ק ל״ג ב׳ שאני התם דכמאן דעשאו כו׳ והאמר רבא כו׳ והא שור דכאפותיקי מפורש הוא ועתוס׳ שם ל״ו א׳ ד״ה ור״ע כו׳:
(טו) בשטר – כנ״ל בס״ג ומוכח ג״כ מב״ק שם לפי מאי דאמרי׳ בפ״ק דערכין ז׳ א׳ דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי וכ״ש לפי מאי דקי״ל שעבודא דאורייתא ועבפ״ק דקדושין י״ג ב׳ ועבב״ק ח׳ א׳ תוס׳ ד״ה כולן כו׳ א״נ כו׳ ועהג״מ פ׳ י״ט ממלוה ס״ק ב׳:
(טז) והוא כו׳ – דאז כמקרקעי דמי כמ״ש בב״ב שם ואפי׳ בלא אפותיקי עבה״ג:
{ד} וכן לענין קדימה אפילו עשה מטלטלין אפותיקי מפורש בשטר לראשון גובה מלוה של אחריו כיון שהשיעבוד לא חל על המטלטלין אין בהם דין קדימה:
(ד) {ד} ומה שכתב וכן לענין קדימה אפילו עשה מטלטלין אפותיקי מפורש לראשון וכו׳ כן כתב בעל התרומה בשער הנזכר וז״ל בכל אפותיקי ובכל מטלטלין נדון דין זה של רבא ולא מיבעיא באפותיקי סתם אלא אפילו באפותיקי מפורש שכל דבר שאין לו קול אין אפותיקי שלו מפסיד ללוקח כלום וה״ה אם שיעבדם או משכנם לאחר שהאחרון שקדם וגבאם זכה בהם ואע״פ שלא תפסם נמי כיון שמכרם על דרך שיזכה בהם זכה האחרון הא למדת שאין מועיל למטלטלין דין קדימה ושיעבוד ואפילו באפותיקי מפורש עכ״ל:
כתב הרא״ש בכלל פ״ו סימן י״א היורשים שנתנו בחובם אותו חוב שהוא אפותיקי לרבקה אין ב״ח גובה ממנו אבל היורשים חייבים לפרוע לו מנכסי מורישם כדי החוב ההוא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) אין בהן דין קדימה פי׳ אם כבר תפס זה אין מוציאין ממנו ואם באים יחד לגבות חולקין וכמש״ר בסי׳ ק״ד:
ועיין בבעה״ת בשער כ״ט ובתשו׳ הרא״ש כלל ס״ו סימן י״א:
 
(ה) עָשָׂה עַבְדּוֹ אַפּוֹתִיקִי, אֲפִלּוּ בִּסְתָם, וּמְכָרוֹ, בַּעַל חוֹב גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קוֹל.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבאורים ותומים – אוריםאורים ותומים – תומיםביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףב״ח
(יח) במימרא דרבה שם בפרק חזקת
(יט) טור ס״ה וכן כתב הרב המגיד שם ד״ה וביאר שם אין שם שאר נכסים דוקא ואם הוא אפותיקי מפורש ואפי׳ יש שם שאר נכסים
(יט) מפני שיש לו קול – כן הוא בגמרא פרק חז״ה (דף מ״ד) ז״ל אמר רבא עשה שורו אפותיקי לב״ח ומכרו לאחר אין ב״ח גובה ממנו עשה עבדו אפותיקי לאחר ומכרו ב״ח גובה ממנו מ״ט האי אית ליה קלא והאי לית ליה קלא ומייתי לה בעה״ת בריש שער מ״ג וכתב עלה ז״ל פי׳ עבד הרי הוא כקרקע ויש לו קול שעשאו אפותיקי והלקוחות אפסידו אנפשייהו משא״כ פרה וטלית כו׳ ולכאורה משמע דמשום דעבד הוא כקרקע לענין כמה עניינים מה״נ אמרינן בזה דדינו כקרקע ואמרינן דיש לו קול כקרקע אבל זהו דוחק דא״כ בלי אפותיקי נמי ליהוי דומיא דקרקע דב״ח גובה ממנה אפי׳ בלי אפותיקי ועוד וכי משום דיש לו דין קרקע יש לו קול כקרקע ועוד דאם כן למה אמר רבא הנ״ל בטעמו האי יש לו קול והאי אין לו קול הל״ל האי דינו כקרקע והאי לאו דינו כקרקע כיון דהקול מכח שדינו כקרקע אתיא לכן נראה שדקדק הטור בלשונו וכתב ז״ל עשה עבדו אפותיקי אפי׳ בסתם ומכרו בע״ח גובה ממנו דקלא ״אית ״ליה ״ודומה ״לקרקע עכ״ל. ובזה נתיישב הכל דדוקא מכח דעשאו אפותיקי יצא הקול וכיון שיצא הקול דינו כקרקע דטעם קרקע דגובין מלקוחות הוא מטעם דיש לה קול אפי׳ בלא אפותיקי דנשתעבדו לב״ח ולא ה״ל ללקוחות ללוקחה וכשלקחו אפסידי אנפשייהו ה״נ בעבד דוקא כשעשאו אפותיקי והטעם אפשר הוא משום דאז עבד גופא מפיק קלא ואומר לכל שעשאו רבו אפותיקי למלוה (ודומה לזה מצינו בדין המשתתף עם העכו״ם ושוחטין בהמה יחד דפטור ממתנות כהונה וכ׳ הרמב״ם והביאו הטור והמחבר בי״ד סי׳ ס״א דא״צ לרשום הבשר ולעשות לו סימן שיהא ניכר שיש לעכו״ם חלק בו משום דסתם עכו״ם מרבה דברים ויאמר לכל שהוא שותף בו כו׳ ע״ש) א״נ בלא״ה כיון דיש בעבד דבר חשיבות מש״ה כשעשאו אפותיקי בעדים אפי׳ סתם הקול יוצא עבד של פלוני יוצא מרשותו לרשות פלוני מחמת שהלוה לו ועשאו אפותיקי. ואיזה טעם שיהיה צדקו דברי הטור שכתב דמכח דיש לו קול דינו כקרקע לענין זה שיטרפו מהלוקח ולא כמשמעות ב״ת דמשום דדינו כקרקע יש לו קול. ובודאי ג״כ דעת ב״ת הוא כדעת הטור ואלשון הגמר׳ קאי דקאמר מ״ט עבד יש לו קול ואזה כתב דמכח הקול הרי הוא כקרקע. ומה שסיים וכתב ויש לו קול הוא ביאור לדבריו דמה שאמרתי דהרי הוא כקרקע הוא מכח זה דאמרו בגמרא דעבד יש לו קול אבל כשלא עשאו אפותיקי לית ליה קול ואין דינו כקרקע וכמו שכתבתי לקמן בסי׳ שס״ג והכלל דדוקא במילי דאורייתא דינו כקרקע ולא בשאר עניינים ע״ש:
(ד) עשה עבדו אפותיקי כו׳ – אפילו האפותיקי בעל פה רק שההלוא׳ היתה בשטר ה׳ המגיד. והב״ח כ׳ דצ״ע דנראה אפי׳ ההלוא׳ בעל פה משום דהעבד מוצי׳ קול וכן כ׳ בספר ת״ח פרק חז״ה ולדבריהם צ״ל דיש עדים שלא פרע כגון שאומרים לא זזה ידו כו׳ או שהוא תוך זמנו ודו״ק ובש״ג פ׳ חז״ה דף קפ״ג ע״ב כ׳ דברי הרב המגיד וכ׳ שמדברי הרא״ש פ״ק דב״ק משמע להדי׳ דצריך שיעשנו אפותיקי בשטר וע״ש וכ״מ לכאורה באמת בהרא״ש שם ע״ש.
(ז) עבדו – כת׳ הסמ״ע אבל כשלא עשאו אפותיקי לית ליה קול ואין דינו כקרקע וכמ״ש בסימן שס״ג והכלל דדוקא במילי דאורייתא דינו כקרקע ולא בשאר ענינים ע״ש:
(טז) עשה עבדו אפותקי כו׳ עיין תומים שהארכתי בזה והעליתי דלכ״ע בעי שטר ושצריך שיכתוב בו עכ״פ שעבוד מטלטלין וקרקע רק אף שלא נזכר בו עבד זו לאפותקי מ״מ גובה משעבדי דאית ליה קלא אבל אם לא נזכר בשטר שום שעבוד מטלטלין כיון דקי״ל עבדא כמטלטלין דמי מה יועיל דאית ליה קלא הא לא משתעבד ומן יתומים ג״כ לא גבי מדינא דגמרא. ומכ״ש אם לא היה הלואה כלל בשטר דלית ליה שעבוד כלל וע״ש שהארכתי:
(יז) בסתם פי׳ אם הוא אפותקי סתם דינו כסתם ואינו יכול לדחותו ללקוחת שקנו אחריו ואם הוא אפותקי מפורש דינו כמפורש וא״י לדחותו לשאר נכסים כלל:
(יח) מפני שיש לו קול היינו שעבד מפורסם שהוא אפותקי לפלוני ועי״כ גם עדים מפרסמים וגם יש ללקוחת לחקור ועיין תומים ולכך דינו כקרקע אף דקיימא לן עבדים כמטלטלים:
(ז) עשה עבדו אפותקי וכו׳ כתב המ״מ דצריך הלואה בשטר רק דעבד אין צריך להיות אפותקי בתוך השטר רק אפילו בע״פ וברא״ש פ״ק לב״ק כתב עשה עבדו אפותקי בשטר גובה אפילו מיתמי ואולי כוונתו ג״כ דגוף הלואה בשטר אמנם הב״ח כתב דתוס׳ בב״ב פ׳ חזקת כתבו וז״ל אפילו סבר רבא עבדי כמקרקע דמי נקט אפותקי לאשמעינן בין בשטר ובין בע״פ עכ״ל ומזה מבואר דא״צ שטר כלל ודוחק לומר דכוונת התוס׳ ג״כ כמ״מ והאפותקי בע״פ וקמ״ל רבא אפילו יש כאן נכסים אחרים לא מצי הלוקח לטעון לא ידעתי מן אפותקי וחשבתי כי יש לך נכסים בני חורין דעבד יש לו קול ומוציא מיד הלוקח דזה דוחק בכוונת התוספת:
אמנם מלבד דכבר כתב בעל כה״ג דהתוס׳ הוכרחו לכך אי עבדי כמקרקעי אבל אי עבדא כמטלטלין אין צריך לזה הדוחק. אף גם נראה ברור דהתוס׳ אזלי לשיטתן דס״ל בב״ק דף י״א ד״ה כגון וכו׳ דשורת הדין אפילו עשהו אפותקי לעבד דלא גבי מיתמי דהא שעבודא לאו דאורייתא רק הואיל וגובה מלקוחת משום דאיכא קלא אף מיתמי גובה ע״ש וא״כ סבירא ליה התוס׳ דלא משתעבד עבד כלל אף דנכתב בשטר ושורת הדין מבלי לגבותו מיתומים רק הואיל וגביה מלקוחת לא פלוג א״כ תליה לשיטת התוס׳ הכל בקול וא״כ שפיר קאמרי מה נ״מ אי נכתב בשטר או לא הואיל אינו משתעבד רק מכח קול גובה מלקוחת א״כ בע״פ נמי דהא עכ״פ יש לו קול כמ״ש להדיא התוס׳ ולכך ס״ל דאין צריך שטר אפילו למ״ד עבדא כמטלטלין ומכ״ש אם כקרקע דמי. אבל לפי דלא קי״ל כתוס׳ רק כרשב״א כמש״ל בסימן ק״ז באריכות דודאי אם נכתב בשטר מטלטלין וקרקע גביה מיתומים דהא משתעבד רק מלקוחת לא דל״ל קלא וחיליה דרשב״א הוא מהך מימרא הואיל דאמר שורו אין גובה דל״ל קלא הא מיתומים גביה דא״צ לקלא ומזה יליף דאם נכתב מטלטלין וקרקע דגובה מיתומים ע״ל סימן ק״ד וסימן ק״ז מזה באריכות וא״כ לא עדיף כח המלוה לגבי לקוחת מלגבי יתומים כלל וא״כ מהכ״ת נימא בע״פ בעשהו אפותקי דלא משתעבד כלל דיגבה מן לקוחות משום קלא הא לא משתעבר כלל ומה נ״מ בקלא ואק לא אמרי׳ דקלא בלי שעבוד דיהני וא״כ עבדא כמטלטלין דמי הא לא משתעבד ומה יהני ביה קלא וזה מוכח מדברי רשב״א דדייק דמהני בכתב ליה מטלטלין וקרקע דהואיל דנתן הטעם בשור דלא גביה משום קלא וזהו לא מעכב ביתומים וקשה אי ס״ד דהפי׳ באפותקי בלי שטר א״כ אם אמר בע״פ שמשעבד ליה מטלטלין וקרקע יגבה מיתומים דהא לגבי יתומים א״צ קלא וכל הטעם דאמרינן דלא מוציא מיד הלוקח רק מכח קלא. ועכצ״ל דמוקי ליה בשטר וזהו באמת מהני ביתומים אבל לא ללוקח דל״ל קלא הא עבד אית ליה קלא והרי כאן שעבוד וקול אבל בע״פ הא ליכא כאן שעבוד ולא גבי מיתמי ואיך יגבה מלקוחת הא אנן לא ס״ל כמ״ש התוס׳ דאף דליכא שעבוד גובה מלוקח דלדעתם אין ראיה לדברי רשב״א כמש״ל בסימן ק״ז ודבר זה מוכרח ואני איני מבין דברי המ״מ בממ״נ אי ס״ל דבע״פ משתעבד העבד א״כ למה שטר כלל הא הוי שעבוד וקול ועדיף כמוכר שדהו בעדים דגובה משעבדי דאית ליה קלא ואף זה אית ליה קלא ואי ס״ל דלא משתעבד ובקול בעלמא אין מוציאין מיד לקוחת א״כ מה יהני דכתב ליה שטר על גוף הלואה כיון דאין כאן שעבוד כלל על עבד דקיי״ל עבדא כמטלטלין דמי וממש מוכח מדברי רשב״א דס״ל הך דעשה שורו ועבדו אפותקי הכל איירי דכתוב בתוך השטר כמ״ש דיליף מיניה דכתב מטלטלין וקרקע דמהני ליתומים ואלו באומר על פה לכ״ע לא מהני ולהיפוך לכאורה בדברי הרא״ש יש לתמוה דהא הוא כתב בב״ק להדיא כתוס׳ דגבי מלקוחת אף דלא משתעבד ליתמי רק גובה מלקוחת בקול למה מצריך אפותקי בשטר הא אית ליה קלא ושעבוד א״צ. אמנם נראה דס״ל להרא״ש כמ״ש בתשובה סימן פ״ו דין י״א דהעבד מוציא קול ולכאורה אין לו מובן מה נ״מ בקולו של עבד אפילו עד אחד בשטר אין טורף משעבדי דקלא דע״א לאו קלא הוא ומכ״ש וכי ישגיחו הלקוחת בקולו של עבד ומה נ״מ בקלא דיליה (והסמ״ע בס״ק י״ט כתב מעצמו הסברא דעבד מוציא קול והוא בתשובת הרא״ש הנ״ל) ולכך סבירא ליה להרא״ש דמיירי דכתב בשטר רק מה בכך הא עבדא כמטלטלין דמי ואם נכתב מטלטלין בשטר מ״מ אינו גובה דעדים לא מפקי לקנא דשעבד לו מטלטלים ועל זה קאמר הרא״ש הואיל ועבד גופיה מוציא קול א״כ חדא דאין העדים חסים תו להיות דבר אצלם בצנעה דהא העבד בעצמו יפרסם הדבר ואף הם מוציאין קול ועוד כיון דלקוחת שומעים דברי עבד אף עליהם לחקור היטב ויוודע להם מפי עדים דשעבד העבד ויש להם למנוע ליקח וזהו ברור בכוונת הרא״ש בפסקיו ובתשובה הנ״ל דכתב להדיא אף דעבד כמטלטלין ולא כתב אף דלא נכתב בשטר אלא דס״ל דצריך שטר והדבר נכון דצריך שטר אבל בלי שטר קולו של עבד אין מעלה ומוריד ועידי שטר אינם יודעים כלום ואינם מוציאין קול דלית מידי בשטרא ולכן ברור דגם דברי המ״מ הכי מתפרש דודאי בשטר כתוב מטלטלין וקרקע או עבד וקרקע דא״כ ליתומי׳ משתעבד רק לית ליה קלא ואם עשהו אפותקי אפילו בע״פ משתעבד דתו אית ליה קלא דבכזה עדים מוציאין קול כמ״ש הרא״ש אבל מודה המ״מ דצריך לכתוב עכ״פ בשטר שעבוד מטלטלין או עבד דאל״כ הא לא משתעבד כלל דקי״ל עבדא כמטלטלים ואני הבאתי ראיה מדברי התוס׳ קדושין דס״ל הך סברא דאפותקי משום קלא אך לא שעבוד והיינו כמ״ש סמ״ע דזהו דעשה אפותקי הוא דבר פלא ומוציאין קול אבל לא משוי ליה שעבוד ואפותקי בלי שטר לא מהני ובפרט למ״ד שעבודא ל״ד וחכמים לא תקנו רק בשטר ולא מהני אפותקי דבדף כ״ט ע״ב דאמרי׳ הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם ור״י ס״ל בנו קודם ומוקמינן דאית ליה ה׳ סלעים משעבדי וה״ס ב״ח וס״ל לר׳ יהודה מלוה הכתובה בתורה ככתוב בשטר דמי ופריק לבנו מב״ח והכהן טורף בשבילו ממשעבדי והקשו התוס׳ בד״ה ואזיל יטענו משעבדי הנחנו לך מקום ותי׳ ר״י דהנך ה׳ משעבדי הם מה שאביו של זה שעבד לכהן באפותקי והנך בני חורין הן של בנו וא״כ לא יוכלו הלקוחת לומר הנחנו לך מקום כי מה להן בנכסים של בנו וכי משעובדים הם לכך ע״ש ותמה המהרש״א מה צורך לאפותקי כיון דמלוה הכתובה בתורה כשטר דמי הרי טורף משעבדי כמו בשטר ולא מצי למימר הנחנו לך מקום ע״ש. ונראה דבלא״ה כבר הקשו התוס׳ בבכורות דשם דף מ״ח אסיקנא דר׳ יהודה ס״ל מלוה הכתובה כתורה לאו ככתוב בשטר (ובגליון ש״ס דפוס אמשטרדם בקדושי׳ נדפס קושיא זו והוא קושית התוס׳ בבכורות) אלא נראה דהא שם בקדושין דף י״ג קאמר ר״פ מלוה ע״פ אינו גובה מלקוחת דשעבודא דאורייתא רק לית ליה קלא והקשו התוס׳ הא ר״פ גופיה אמר סוף ב״ב דשעבודא ל״ד ותי׳ התוס׳ דר״פ מיירי כאן ממלוה הכתוב בתורה דהוי שעבודא דאורייתא דככתוב בשטר דמי ומ״מ אינו גובה מלקוחת דלית ליה קלא ע״ש. וא״כ הקושי׳ מבוארת מה מהני כאן דמלוה הכתוב בתורה כשטר דמי לטרוף משעבדי הא חכמים בטלהו לשעבודא וס״ל דמ״מ לא יגבה הואיל ולית ליה קלא כפסק ר״פ וכמ״ש התוס׳ להדיא ולכך תי׳ התוס׳ דמיירי דעשהו אפותקי וא״כ יש לו קול רק לולי דס״ל מלוה בתורה כשטר דמי מה יהני קול הא לית ליה שעבוד ואפותקי בע״פ לא מהני ולכך אמרינן דככתוב בשטר דמי וא״כ אית ליה שעבוד רק לית ליה קלא ואפותקי משוי ליה קלא כמו בעבד וא״ש הא דקאמרינן בבכורות דל״ל לר״י ככתוב בשטר דמידהיינו עכשיו דבטלוהו חכמים וס״ל דלית ליה קלא אלו הוה ס״ל כר״פ דמלוה ע״פ אינו גובה מלקוחת אף זהו לא גביה רק פליג אר״פ וס״ל דגובה לחד אוקימתא או בדרב אסי קמפלגי ע״ש והתוס׳ תי׳ הכא אף להך אוקימתא דס״ל כר״פ ובדרב אסי פליגי ודוק כי דברי התוס׳ ברורים דלחד אוקימתא בבכורות ס״ל לר״י כר״פ דאין גובה מלקוחת ובדרב אסי פליגי וקשיא הנ״ל ולכך מוקי ליה באפותקי. ולא קשיא איפכא לוקי ליה התוס׳ בנכסים שלו רק דעשאן לכהן הנך משעבדי אפותקי מפורש וא״כ תו לא מצי למימר הנחנו לך מקום וי״ל דא״כ צריך לומר דהוי אפותקי מפורש דזולת זה עדיין צריך לילך לב״ח וס״ל לתוס׳ דזהו הוה כקנויה עד שבשביל כך נוטל יותר משיעור חובו מלוקח לעיל סימן קט״ו וא״כ ה״ל אין פודין בקרקעות אבל באביו מוקי ליה באפותקי סתם דג״כ אית ליה קלא כמו שאמרו בעבד ודוק. תבנא לדינא עכ״פ כמ״ש דבעי שטר וכן מורים דברי בעה״ת וטור דכתבו דהוי כקרקע וקרקע גופיה מי מהני בלי שטר והל״ל עדיפי מקרקע אלא ברור שאין עדיפיה של עבד הוא רק אע״פ דהוי מטלטלין מ״מ הואיל ואי לית קלא דינו כקרקע אבל מכל מקום לא עדיף מקרקע ובעינן שטר ושעבוד ובהכי יתיישב מש״ל בסימן ל״ט בקושית התוס׳ בבכורות דפתחו בתרי קושיות ותי׳ בדר״פ פליגי פי׳ אי מלוה הכתוב בתורה וכו׳ דעדיין קשיא להך אוקמתא בדר״א פליגי דמ״מ לו יהיה דר״א ואחין כלקוחת הן מ״מ מלוה בשטר טורף. ועיין מש״ל וי״ל כמ״ש דאין מלוה בשטר לטרוף מלקוחת רק בצירוף אפותקי רק דקשה להיפוך להך אוקמתא דבדר״פ פליגי א״כ ס״ל אפילו מלוה ע״פ טורף משעבדי דמשנה מת לאחר ל׳ יום לא איירי באפותקי וא״כ למה צריך לקמן מלוה בתורה כשטר לר״י וע״ז תי׳ דאף הא דפליג אר״פ היינו במלוה הכתוב וכו׳ וא״ש ולק״מ:
והנה בלא״ה יש להבין איך גובה בפדיונו משעבדי הא תנן לאחר ל׳ יום בחזקת שנפדה ומשמע לכ״ע אפי׳ למ״ד מלוה הכתוב בתורה ככתוב בשטר דמי א״כ לטעון לקוחת פרע ומי יודע לאיזה כהן ואף דמודה דלא נפדה לאו כל כמיניה לגבי לקוחות כנודע בכל הפוסקים ועיין ר״ן גבי מ״מ דהקשה הא ש״ד ותי׳ ג״כ דאין הודאתו מהני לגבי לקוחות. וכן בכל הפוסקים ועיין לעיל סימן ל״ט גבי פס״ד מה שנחלקו הש״ך וסמ״ע. ובאמת לולי תי׳ הייתי אומר דלא מכר ללקוחת בעדים רק בפ״ע בלי עדים. וא״כ לגבי פדיון בנו נאמן לומר שמכרן ולא מצי כהן לומר לאו כל כמיניה דהא יש לו מגו דפרע לאחרים ולגבי לקוחת יש לו נאמנות דלא פרע פדיונו במגו דלא מכר כלל וא״ש. אך לפ״ז אין מקום לכל קושית התוס׳ דהקשו אם כבר גבה כהן מבני חורין לפדיון בנו יחזור הכהן מפדיונו או לקוחת שטרף עליו דאם כבר גבה יאמר הכהן איני מאמינך שלא פרע ושאתם לקחתם כי הכל שלא בעדים ולא כל כמיניה לחוב בהודאתו במה שכבר גבה הכהן ולק״מ. וצ״ל דתוס׳ לא ס״ל דהגמ׳ מיירי בכה״ג וא״כ קשיא כמ״ש אבל אי איירי באפותקי י״ל דבהא בחזקת שאינו פרוע בלי שובר דהא לו אפותקי. והא דתנן בחזקת שנתן איירי בלי אפותקי. וצ״ע כי בבכורות לא נזכר בתוס׳ מאפותקי וכמ״ש מהרש״א. ואולי י״ל דס״ל לתוס׳ דודאי איירי במכר שלא באחריות וכמש״ל סימן ל״ט דבלא״ה לא נסיב ליה עצה להקדים פדיון בנו לגרע כח אחרים. ועיקר קושיא דיחזור הכהן וכמש״ל וא״כ י״ל דאביו מכר תיכף ככלות שלשים של בנו הקרקע ויום ההוא לא זז יד העדים מידו שלא פרע ולאחר מכירה מת דל״ל דאביו פרע ובנו ודאי לא פדה כי מה לו לפזר ממון על מגן הכהן יטרוף מלקוחת שקנו מאביו והם שלא באחריות ולית ביה משום לוה וכו׳ ולמה ליה ליתן משלו. אך זהו אם איירי בלקוחת שקנו מאביו אבל לחד תי׳ דאיירי במכרן הוא קשה ולא שייך ג״כ לומר דתיכף בהיותו בן י״ג שנים דחל עליו חיוב פדיון כמ״ש התוס׳ מכרן בלי אחריות ומוקדם בזמן קט ההוא יום יומיים לא זז יד עדים מידו דלא פרע ואח״כ ודאי לא יפרע דהא מכר שלא באחריות ויגבה כהן מן לוקח ומה לו לפרוע משלו דהא התוספת הוכיחו שם דאיירי ביורש מאביו וא״כ אין יכול למכור עד שיהיה בן כ׳ ואיך אפשר להעיד כל זמן ארוך הזה דלא זז וכו׳ וזהו א״ל בכוונת התוספת בכורות דטרחו להוכיח דאיירי בנכסים שירש מאביו וקשה מה ביקשו התוס׳ בזה ומה נ״מ אם ירשו או קנהו ובפרט דאין מוכרח דירשו מאביו די״ל מאמו וכוותיה. ולפמ״ש ניחא דבקשו להוכיח דתירוץ ראשון שכתבו אמת דמיירי דאביו מכ׳ דל״ל הוא דנטען פרע ול״ל כהנ״ל דתיכף מכר כשהגדיל לזה הוכיחו דאיירי בירושה ואין למכור אפילו בנכסי שאר מורישיו עד שיהיה בן כ׳ וא״ש. ותמהני מהמחברים שלא הרגישו בקושיא נטעון פרע ודוק והנה התוס׳ בגיטין דף נ״א ד״ה או דלמא הקשו על רש״י דליכא למ״ד מלוה ע״פ גובה ממשעבדי ולפירש״י הא ר׳ יהודה בבכורות הנ״ל דקמפלגי בדר״פ ס״ל מלוה ע״פ גובה ממשעבדי רק התוספות אזלו לשיטתן דגם שם הקשו קושיא זו. אלא דקשה לפי תי׳ דוקא הלואה מאן דיזיף בצנעה יזיף אבל זולת זה אית ליה קול כמכר וקשה א״כ בפדיון הבן מא״ל הא ודאי אית ליה קלא ועכצ״ל דלית ליה קלא דתלו ודאי בפרעון דדרך האב לפדות בנו וא״כ אף זהו שלא פדה מכל מקום תו לית ליה קלא וצ״ע ודוק. וליכא למימר דהתוס׳ ס״ל שעבוד לאו דאורייתא ולא מהני קלא בלי שטר דהא התוס׳ מדמה למכר ובמכר רב ס״ל דגובה ממשעבדי אף דס״ל שעבוד לאו דאורייתא ש״מ דרב ס״ל בקלא לחוד תקנו חז״ל כמו שתקנו בשטר:
(יז) אפי׳ בסתם – ערש״י בב״ק י״א ב׳ ד״ה אפותיקי וכ״ה כל סתם אפותיקי:
{ה} עשה עבדו אפותיקי אפילו בסתם ומכרו בעל חוב גובה ממנו דקלא אית ליה ודומה לקרקע:
(ה) {ה} ומה שכתב עשה עבדו אפותיקי אפילו בסתם ומכרו ב״ח גובה ממנו וכו׳ כבר נתבאר בסמוך ופירש הרא״ש בתשובה כלל פ״ו בסימן י״א דהא דאמרינן גבי עבד דאית ליה קלא היינו לומר שהעבד מגיד לכל שעשאו רבו אפותיקי והיה להם ללקוחות ליזהר כתב רבינו ירוחם בנכ״ו ח״ג בשם המפרשים שכמו כן גובה מהיתומים אם הניח להם אביהם עבד מאחר שעשאו אביהם אפותיקי ויש אומרים שאפילו אינו אלא אפותיקי סתם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) {ה} ומשכונא דינה כאפותיקי וכו׳ ומשמע מלשון רבינו דבמשכונא נמי אם לא פי׳ לא יהא לך פרעון אלא מזו אפילו אמר גבה מזו דינה כאפותיקי סתם אבל משכונא סתם שאין כותב בה גוביינא כלל אין לה אפותיקי וכן כתב ה׳ המגיד לשם ע״ש הרשב״א:
 
(ו) עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתִיקִי, וְשִׁחְרְרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ: לֹא יִהְיֶה לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזֶּה, יָצָא לְחֵרוּת, וּבַעַל חוֹב גּוֹבֶה חוֹבוֹ מֵהַלּוֶֹה וְכוֹתֵב עָלָיו שְׁטָר, וְטוֹרֵף מִזְּמַן זֶה הַשְּׁטָר; וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ הַשֵּׁנִי לְשַׁחְרְרוֹ, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִמְצָאֶנּוּ בַּשּׁוּק וְיֹאמַר לוֹ: עַבְדִּי אַתָּה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבאורים ותומים – אוריםאורים ותומים – תומיםביאור הגר״אחכמת שלמהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״ח
(כ) ל׳ הרמב״ם שם דין ו׳ וכתב ה״ה משנה וגמרא פרק השולח (דף מ׳ ע״ב) ופסק כרשב״ג וכאוקימתא דרב שם וכן הוא העיקר בנוסח ההלכות וכן כתב הר״ן וכתב דממתני׳ משמע דאפותיקי מפורש עסקינן מדהצריכו למשחרר לכתוב שטר אחר ואי בסתם הא משעבדי ליה כולה נכסי
(כא) וכתב הטור שזה השטר כבר נפרע פירוש דהוי כעושה שדהו אפותיקי מפורש ושטפה הנהר שפטור מחובו אלא כששחררו נתחייב לו מדין מזיק
(כב) שם במשנה וכרשב״ג
(כ) יצא לחירות – שהשיחרור מוציא מידי שיעבוד דהרי אין למלוה עליו אלא שעבוד:
(כא) ובעל חוב גובה חובו מהלוה כו׳ מזמן השטר כו׳ – פי׳ ולא מזמן ההלואה הראשונה שאותו שטר חשבינן ליה לפרוע באפותיקי של העבד אלא שנתחייב לו הלוה מחדש באשר הזיקו בשחרורו והפקיע שעבודו וה״ל כאלו הזיקו אחר ונתחייב לו מעתה מזמן היזקו ודומה לזה כתב הטור והמחבר בסי׳ ס״ו במוכר שט״ח לחבירו וחזר ומחל להלוה ע״ש סעיף ל״ה:
(ח) לחירות – שהשחרור מוציא מידי שעבוד דהרי אין למלוה עליו אלא שעבוד. סמ״ע:
(ט) מזמן – דומה לזה כתבו הט״ו בסימן ס״ו סל״א במוכר שט״ח לחבירו וחזר ומחלו להלוה ע״ש. שם:
(יט) יצא לחירות דהקדש וחמץ ושחרור מפקיעין מיד שעבוד:
(כ) וב״ח גובה חובו וכו׳ החוב הראשון כבר פקע דהא התנה לא יהיה לך פרעון אלא מזה וה״ל כמו שטפה נהר דאין לו כלום בהלוה רק הוא חייב לשלם מכח מזיק שעבודו של חבירו ומשעה שהיה משחררו אז חל החיוב ולכך צריך לכתוב שטר מזמן ההיא שחייב לו לשלם מתורת מזיק וגם צריך לפרוע מעידית כדין מזיק. וגם אם מת הלוה ובנו שחררו חייב ג״כ לשלם מכח מזיק אלא שאני מסופק אי מצי היורש לשחרר ועיין תומים גם נסתפקתי אם לא שעבד רק חצי העבד ושחררו אם חייב לשלם וצ״ע:
(ח) ושחררו וכו׳ יש לי ספק אם ראובן עשה אפותקי מפורש לעבדו ומת אי שמעון בנו מצי לשחררו דודאי יד בן כיד אב רק הואיל לא מצי היורש לסלק לב״ח בזוזי באפותקי מפורש כדמוכח מפ׳ המקבל ביתומים אומרי׳ אנו השבחנו וכו׳ א״כ אין כאן שיור ליורש וברשות דמלוה קאי בכל אופן דהא לא מצי לסלוקי בשום אופן ולכן צריך עיון:
(ט) גובה חובו כו׳ בגמרא דגיטין פרק השולח נחלקו בו ת״ק ורשב״ג דת״ק פוטר ורשב״ג מחייב ואמרינן במזיק שעבודו של חבירו קמפלגי ופסק הרמב״ם כרשב״ג דמחייב ומקשים הא בגמ׳ דב״ק קאמרי׳ בדף ל״ג דאם שחט המזיק שור תם למ״ד מזיק שעבודו של חבירו חייב חייב פחת שחיטה לשלם לניזק והרמב״ם בהל׳ נזקי ממון פ״ה השמיט דחייב לשלם פחת שחיטה ועיין ביש״ש ולקמן בסימן ת״ז וכמ״ש הש״ך. ונראה דרמב״ם ס״ל קנסא הוא דהא הוא רק גרמא וכן משמע בירושלמי. וס״ל סברת התוס׳ בריש ב״ב גבי מחיצת כרם כיון שמפסיד ג״כ לעצמו לא שייך קנסא שלא יגרום להזיק דהא לא יפסיד לעצמו וא״כ בשור תם דהא החצי שלו וכמו דמפסיד בשל חבירו כן מפסיד בחצי שלו א״כ לא שייך כן דמהכ״ת יעשה ולא קנסוהו ולכך פוטר כסתמא דברייתא ודוק. והנה הראב״ד חולק וס״ל דאין הלכה כרשב״ג וקאמר דאין ראיה משורף שטרו של חבירו דבחבריה קעביד מעשה ובאמת עלה בלבי דס״ל לראב״ד דלכך אין הלכה כרשב״ג דבירושלמי אמרי׳ עלה דרשב״ג משום קנסא כר״מ דתנן שטר שיש בו רבית ר״מ אומר קונסין אותו ואינו גובה לא קרן ולא רבית ע״ש א״כ כיון דלא קי״ל כר״מ אף בהא לית הלכתא כרשב״ג ומעתה י״ל הא גבי שט״ח מוקדמין ס״ד אף הא אתיא כר״מ ודחינן לא כרבנן שמא יגבה מזמן ראשון וא״כ אף כאן בשלמא במזיק שעבודו של חבירו והוא לית ליה הנאה א״כ לרבנן פטור רק לר״מ חייב ולית הלכתא כוותיה אבל במזיק שעבודו ש״ח והוא אית ליה הנאה מיניה דמי לשטר מוקדמין או שזקף רווחא לקרנא אף לרבנן השטר פסול וקונסין אותו וכמ״ש התוס׳ ואף כאן אם לא נקנוס אותו יהיה רגיל לעשותו דהא אית לי׳ הנאה מיניה וא״כ ודאי חייב כמו לרבנן בשטרות הנ״ל ובזו ניחא כי לעיל בסימן ק״ד הביא הטור בשם הראב״ד דיורש ששעבד נכסי אביו באופן שב״ח של אביו אין יכול לגבות הימנו דיורשי חייב לשלם לבעל חובשל אביו דהוי מזיק שעבודו של חבירו וחייב וכבר עמדו המחברים בזה דדברי הראב״ד סותרים זה את זה דבהשגות פוטר מזיק שעבודו ש״ח ולפי מה שכתבתי ניחא דשם אית ליה רווחא דהוא פורע בו חובו של עצמו ובזה ודאי לכ״ע חייב כיון דמשתרשי׳ מיניה וכמ״ש וברור ודוק:
(יח) (ליקוט) עבד כו׳ – כרשב״ג וכ״מ הסוגיא דב״ק ל״ג ב׳ הא נמי רבה וכיון דלא קי״ל כרבה כמש״ש צ״ח ב׳ הוה עובדא כו׳ כ״ש בזה (ע״כ):
(יט) אע״פ שכתב כו׳ – עתוס׳ שם ד״ה במזיק כו׳:
(כ) מזמן זה כו׳ – עבה״ג:
עבד שעשאו רבו אפותיקי וכו׳ – נ״ב: מדברי המחבר משמע שכתב אעפ״י שפירש לו לא יהא לך פרעון וכו׳ משמע דאף בלא פירש לו כותב לו שטר מזמן ההיא ובאמת באפותיקי סתם דודאי לא גרע מאשתדף וגובה משאר נכסים מזמן הראשון וכו׳. ודו״ק:
{ו} עשה עבדו אפותיקי והלוה שחררו ואפילו שפירש ואמר לו לא יהא לך פרעון אלא ממנו יצא לחירות שהשיחרור מפקיע מידי שיעבוד וגובה חובו מנכסים אחרים של הלוה מפני שהוא מזיק שיעבודו וכאילו הזיקו אחר דמי על כן כתב הרמב״ם שכותב עליו שטר חוב וטורף מזמן שטר זה שהשטר הראשון כבר נפרע וכופין למלוה שיכתוב לו שטר שיחרור שמא יאמר לו עבדי אתה:
(ו) {ו} הקדיש הלוה נכסיו וכו׳ מימרא שם (מ:) ובפרק כל שעה ובפרק אף ע״פ (כתובות נט) ובפרק החולץ (יבמות מו.) ובפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו:) ובפרק החובל (בבא קמא צ.) אמר רבא הקדש וחמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד פרש״י עשה שורו אפותיקי. והקדישו קדושת הגוף למזבח ודוקא קדושת הגוף דקדושת דמים לא מפקעה שיעבוד כדתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו:
וכתב הרמב״ם פי״ח מהלכות מלוה המקדיש נכסיו אין ב״ח יכול לטרוף מן ההקדש שההקדש מפקיע השיעבוד וכשפודה את הקרקע מיד ההקדש אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ע״מ שיתן לב״ח את חובו ולאשה כתובתה לפיכך לכשתפדה ותצא לחולין ביד הלוקח יבא ב״ח ויטרוף אותה או האשה בכתובתה כמו שביארם בערכין וכתב ה״ה דעת רבינו שכל הקדש אפילו קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד ואפי׳ הקדש קרקע וזו היא מימרא דרבא האמורה בכמה מקומות דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד והוא מפרש שכל הקדש בכלל ונראה כן מפשט המשנה שבפרק שום היתומים (ערכין כג.) ששנינו שם המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובע״ח אין לאשה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא ב״ח את חובו אלא הפודה פודה ע״מ ליתן לאשה כתובתה ולב״ח את חובו ומה שאמרו בגמרא כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון פי׳ לפיכך אמרו חכמים שאפילו קדושת דמים מפקעת מידי שיעבוד אע״פ שסופו לגבות מן הפודה וההקדש משתכר במעט כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אם היה נוטלו הלה בחובו בלא פדיון כלל אתו לזלזולי בהקדשות ויאמרו שהן יוצאין בלא פדיון ודברי רבינו ז״ל כל הקדש מפקיע מידי שיעבוד. ואם הוא קדושת הגוף ההפקעה עולמית ואם הוא קדושת דמים נפקע עד שיפדה. וכבר השיגו הראב״ד מזה פ״ז מהלכות ערכין ובאמת שמה שיצא לרבי׳ שם פירוש זה אינו נכון וכל המפרשים ראיתי חולקים עליו ולדברי כולם אין קדושת קרקע מפקיע מידי שיעבוד והביאו ראיות לזה ופירשו שדין המשנה שבערכין אינו מפני הפקעת השיעבוד אלא אע״פ שאינו מפקיע אינו טורף מן ההקדש כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון עכ״ל וכן כתב בעל התרומות בשער מ״ג בשם מר יהודאי ור״ח דמילתא דרבא בקדושת הגוף וכדאמרינן באע״פ קונמות קאמרת שאני קונמות דקדושת הגוף נינהו וכדרבא וכעובדא דאיצטלא דמלתא דפרסוה אמיתנא דכיון דאיתסרא בהנאה הוה ליה כקדושת הגוף וכדרבא אלמא דבקדושת הגוף קאמר למלתיה ורבי׳ נמשך לדעת המפרשים:
[בדק הבית: ולזה הקדש בזמן הוה שהוא לעניים אינו מפקיע:]
ומ״ש במה ד״א בשהקדישן קדושת הגוף כגון ששיעבד לו מטלטלי וכו׳ כלומר שאם לא שיעבדן לו אגב קרקע הא קי״ל עשה שורו אפותיקי ומכרו אין ב״ח גובה ממנו וה״ה להקדישו קדושת דמים דאין ב״ח גובה ממנו זה דעת רבינו ומ״ש רבינו ואותו מעט של הפדיון וכו׳:
ואיסורי הנאה מפקיע וכו׳ בפרק אלמנה לכ״ג (שם) ההיא איתתא דעיילא לגברא איצטלא דמלתא שכיב שקלוה יתמי פרסוה אמיתנא אמר רבא קנייה מיתנא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד ופרש״י קנייה מיתנא. תכריכי המת איסורי הנאה הן כהקדש כדאיתא בפרק נגמר הדין (סנהדרין מז:) כתב הנ״י כתב הריטב״א דהני דרבא לאו דוקא דה״ה לכל איסורי הנאות הגוף כגון תכריכי המת דהכא וכדאמרינן נמי התם בקונמות ויש למידין מכאן שאדם אוסר נכסיו על בעל חוב וכתובת אשתו מהא דרבא אלא שמנדין אותו עד שישאל על נדרו ויתירו לו אפילו נדר על דעת רבים יש לו התרה דהא דבר מצוה הוא משום פריעת ב״ח ור״י כתב דבכי הא אלמוה רבנן לשיעבודא דבעל על אשתו שלא תוכל לאסור עצמה בקונם כדאיתא בהמדיר ובכי הא דמיתנא משום דמילתא דלא שכיחא ומשום כבוד המת לא אלמוה רבנן לשיעבודא עכ״ל:
ורבי׳ האי כתב שאין חילוק וכו׳ כ״כ בשמו בעל התרומה בשער מ״ג ויישוב הסוגיא לדעתו ולדעת החולקים עליו עיין שם והוא ז״ל הסכים לדעת רבינו האי ז״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ו) הקדיש הלוה נכסיו כו׳ בד״א בשהקדישן קדושת הגוף כו׳ עד קרוב לסוף הסימן. מקור דין זה ממשנה וגמרא דס״פ שום היתומים דתנן המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב״ח אין האשה יכולה להגבות כתובתה מן ההקדש ולא ב״ח את חובו אלא הפודה פודה ע״מ ליתן לאשה בכתובתה ולב״ח את חובו (פירש״י אלא הפודה פודה אותו מן ההקדש בזול בדינר או בדבר מועט ע״מ לשלם דודאי לא חייל עלייהו ההקדש שהרי אינו חובו שלו והאי דבר מועט משום גזירה הוא כדמפרש בגמרא) הקדיש צ׳ מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את אלו ע״מ ליתן לאשה כתובתה ולב״ח את חובו. פרש״י מוסיף עוד דינר ב״ח מוסיף עוד להלוואתו דינר לזה ופודה את הנכסים האלו עכ״ל המשנה ואמרינן בגמרא עליה למה לי הפודה פודה (פרש״י תשקול אשה וב״ח בלא פדיון דהא לא חל הקדש עלייהו דאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו) משום דרבי אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון (דרבי אבהו בפ׳ בתרא) אם חובו כנגד הקדשו פודה בדבר מועט כדאמרן כו׳ עכ״ל משנה וגמרא עם פירש״י. והנה רבינו שכתב שאין קדושת דמים מפקיע השיעבוד שקדם לו ס״ל כפרש״י וס״ל דמיניה איירי האי מתני׳ דהמקדיש נכסיו דר״ל קרקעותיו וה״ה שאר מטלטלי דומיא דקרקע דלא חל עלייהו קדושת הגוף כמ״ש שם התוס׳. וקאמר שם בגמרא דאינן מפקיעין אלא כדי שלא יאמר כו׳ ורבא (כתבתי לשונו בפרישה) דקאמר הקדש מפקיע מיירי מקדושת הגוף ורבינו האי דבסמוך ס״ל דהמתני׳ איירי בהמקדיש כל נכסיו ומסתמא יש ביניהן שור וכיוצא דקדושתו קדושת הגוף. ואפ״ה מסקינן שם דאינו מפקיע אלא כדי שלא יאמרו ולזה בפדיון כל דהו סגי ורבא דקאמר הקדש מפקיע איירי אפילו בקדושת דמים וכגון דיש לאשה ולב״ח לגבות ממקום אחר ואזי ההקדש מפקיע לגמרי אפילו עשאו אפותיקי מפורש והרמב״ם יש לו שיטה שלישית בפירוש משנה וגמרא דלשם כמבואר בדבריו שהביא רבינו כאן בסעיף ח׳ דריש דבריו של הרמב״ם שהביא רבינו שם הם מפי״ח דמלוה ושם בפי״ח דמלוה כתב המ״מ ז״ל דעת רבינו ז״ל שכל הקדש אפילו קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד ואפילו הקדש קרקע. וזו היא מימרא דרבא האמורה בכמה מקומות דהקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שיעבוד והוא מפרש שכל הקדש בכלל. ונראה כן מפשט המשנה דפרק שום היתומים ששנינו שם המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וב״ח אין לאשה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא ב״ח את חובו אלא הפודה פודה ע״מ ליתן לאשה בכתובתה ולב״ח את חובו ומש״ה אמרו בגמרא כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון פי׳ לפיכך אמרו חכמים שאפי׳ קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד אע״פ שסופו לגבות מן הפודה וההקדש משתכר במעט כדי שלא יאמר הקדש יוצא בלא פדיון אם היה נוטלו הלוה בחובו בלא פדיון כלל אתי לזלזולי בשאר הקדשות ויאמרו שהן יוצאין בלא פדיון. ולדברי רבינו ז״ל כל הקדש מפקיע מידי שיעבוד ואם הוא קדושת הגוף ההפקעה עולמית ואם הוא קדושת דמים נפדה ויפרע החוב כו׳ ע״ש עכ״ל המ״מ מיהו צ״ע לפי׳ המ״מ לדברי הרמב״ם הנ״ל מאי נ״מ לדינא בין פירש״י לפי׳ הרמב״ם שהביא רבינו בלשון פלוגתא הלא לשניהם קדושת הגוף מפקיע השיעבוד לגמרי ובקדושת דמים מוסיף על החוב כל שהוא ונותנו להקדש ומשלם גם לב״ח ולכתובת אשה. וע״ק לפירושו כיון דס״ל להרמב״ם דאף קדושת דמים מפקיע מצד קדושת עצמו א״כ מאי מקשה הגמרא לל״ל הפודה פודה ופירשו המ״מ כיון דאין ההקדש משתכר אלא מעט ל״ל הפדייה ומשני כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון דקשה מאי מקשה כיון דחל קדושת דמים על השיעבוד מדינא. וגם ל״ל לשנות משום כדי שלא יאמרו כו׳ הוא הא מכח דינא הוא וצ״ל לפירושו דמכח דינא לא הוה חל ההקדש אלא חכמים תקנו כן שיחול ויפקיע במקצת כדי שיפדוהו משום כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון והמקשן קודם שידע זה הקשה למה להו לחז״ל לתקן זה. א״כ היינו ממש כשיטת פרש״י שס״ל דקדושת דמים אינו מפקיע ואפ״ה צריך פדיון משום כדי שלא יאמרו ודע דבפרק ז׳ דערכין פי׳ הכ״מ דברי המשנה ודברי המקשן והתרצן שם בע״א ומתוך פירושו יסתלקו קושיות הנ״ל והוא כי הוא פי׳ דהמתני׳ דקתני אין האשה יכולה לגבות בכתובתה כו׳ דר״ל אף אם האשה או הב״ח רוצין ליתן מעט להקדש ולגבותן בחובן אין הרשות בידן אלא דוקא אחר צריך לפדותו כדי לשלם להן וגם ליתן קצת מותר להקדש. וכתב דע״ז מקשה הגמרא ל״ל למימר הפודה פודה כו׳ דהיינו דוקא ע״י אחרים כמ״ש גם אשה וב״ח עצמן יגבנו בחובו ליתנו להקדש דבר מועט ומשני משום כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון כו׳ ובדין הוא דהול״ל משום דהקדש מפקיע מידי שיעבוד אלא דעדיפא מיניה מהדר ליה והיה אפשר לומר עוד שמש״ר כאן שהקדש מפקיע מידי שיעבוד. לא הפקעה גמורה קאמר אלא משום הא דרבי אבהו קרי הפקעה לענין שלא יגבם מההקדש עצמו וראיה לזה שרבינו עצמו כתב שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון אלא שבהלכות מלוה פי״ח כתב המקדיש נכסיו אין ב״ח יכול לטרוף מן ההקדש שההקדש מפקיע מידי שיעבוד עכ״ל. הנה דוק בדבריו וראה שבפירושו נתיישבו הקושיות הנ״ל וזהו החילוק שבין הרמב״ם ופירש״י לרבינו וגם לפירוש רב האי שכולהו ס״ל דאין חילוק מי הוא המוסיף להקדש ויפדהו וכן מבואר בלשון רש״י בהדיא שם במשנה שכתב על מה שאמר שם במשנה מוסיף עוד דינר ז״ל ב״ח יוסיף עוד להלואתו דינר. וכן הוא גם כן דברי רבינו שכתב אלא יפדנו המלוה בדבר מועט אבל להרמב״ם המלוה עצמו אסור לפדותו וכמ״ש וגם מתיישב לפי׳ כ״מ המשנה דקתני הפודה פודה דמשמע שנפדה דוקא ע״י אחר. ומה״נ דקדק הרמב״ם בשני המקומות שכתב שהפודה משלם לב״ח ומוסיף להקדש ולא השמיט בשום מקום לכתוב שהב״ח עצמו יוסיף להקדש דבר מועט ויגבנו לעצמו. אלא שקשה אם כן הו״ל לרבינו לקצר ולכתוב והרמב״ם כתב דאין המלוה עצמו אלא דוקא אחר הוא שנותן מעט להקדש ומשלם לב״ח וגם מעיקרא דפירושו דהכ״מ קשה מנ״ל שהמלוה עצמו אסור לפדותו אף שירצה להוסיף עליו דזהו דין שלא מוזכר בשום מקום ובודאי לא היה משתמט הרמב״ם או שום פוסק מלכתוב דין זה וגם הטעם שנתן הגמרא לפי פירושו משום שיאמרו הקדש יוצא בלא פדיון הוא דוחק גדול דא״כ איך התירה התורה לפדות המקדיש מה שהקדיש הוא עצמו רק שיוסיף חומש עליו דמי שוויו וגם חכמים לא עשו גדר לזה וק״ו הוא באם הוא עצמו חוזר ומחזיק בשלו ולא גזרו שיאמרו כו׳ ק״ו במלוה שהוא איש נכרי לשדה זו. ואי משום שהמקדיש עצמו כשהפודה נותן כדי שוויו ומוסיף חומש עליו משא״כ זה המלוה דלא יתן אלא דינר לצדקה. הא בנתינת דינר זה מיחשב כאילו נתן כל שוויו ועוד דינר כיון שהדין נותן שאין להקדש בו אלא המותר על כדי חובו. וגם זולת זה נדחק הכ״מ הרבה בפי׳ דברי התרצן שמשיב משום כדי שלא יאמרו והטעם שהוא משום דינא וכמו שהקשה הוא עצמו וכנ״ל. ע״כ נראה דפי״ המ״מ הוא עיקר אך צריכין ליתן עוד טוב טעם וביאור המשנה וגמרא לדברי הרמב״ם ואקדים לכתוב מה שיש לעורר עוד בדבריהן ואח״כ נבא אל הביאור בס״ד. והוא שיש דקדוק אריכות לשון המשנה דקתני שני בבות אלא הפודה פודה כו׳ הקדיש צ׳ מנה כו׳ גם הרמב״ם האריך בלשונו שם וליישב זה וגם הקושיות הנ״ל שהקשיתי על פי״ המ״מ צ״ל דס״ל להמ״מ שיש חילוק גדול בין אומר הקדש מפקיע מידי שיעבוד דאז אם החוב הוא מנה והשדה שעשה לו אפותיקי הוא שוה מאתים הרי שם הקדש חל על האפותיקי וצריך ליתן ק׳ זהובים לב״ח וק׳ זהובים להקדש. משא״כ לרש״י וסיעתו דאמרו אין הקדש קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד נמצא השדה שנעשה אפותיקי אף שהיא שוה כפלים מחובו לא חל עליה שם הקדש כלל וכאילו לא הקדיש כלל ומשלם מנה לב״ח ומחזיק מנה לעצמו וס״ל להמ״מ דרישא דמתניתין מיירי כשהשדה שוה יותר מחובו ומזה איירי נמי רישא דדברי הרמב״ם ובזה אמר הטעם דהקדש מפקיע בשיעבוד וסיפא דמתני׳ איירי כשאדרבה שהחוב שוה יותר מהשדה וכמו שמפורש שם בסיפא דקאמר הקדיש צ׳ מנה והיה בחוב ק׳ מנה ואז אין נ״מ במ״ש שהקדים מפקיע שהרי עכ״פ צריך לשלם לב״ח. ע״ז קאמר דעכ״פ צריך להוסיף דינר וע״ז תמה הגמרא הפודה פודה למה לי ר״ל בהך סיפא דהחוב יותר משווי השדה ל״ל להוסיף דינר וע״ז קאמר משום כדי שלא יאמרו. שהיא משום גזירה בעלמא מיהו זהו דוחק לומר דאסיפא הקשה המקשן כיון דאמר ל״ל הפודה פודה דמשמע דקאי ארישא אלא נאמר שהמקשן לא ס״ד דהרישא איירי שיש בשדה יתרון הרבה ליתן להקדש אלא ס״ד דגם כן ברישא איירי דאין נותנין אלא מעט וא״כ הקשה למה להו לחז״ל תיקון זה כיון דדבר מועט הוא אלא יגבנו המלוה בלא פדיון כלל והשיב לו התרצן אפילו לפי סברתו דס״ד דהקדש מפקיע מידי שיעבוד ואין מוסיפין אלא מעט מ״מ יש טעם לתקנתם לאותו דבר מועט דאל״כ אלא דאמר שיגבה המלוה בלא תוספת כלל יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון ובדברי התרצן הללו נתיישב ג״כ סיפא דהמתניתין וכמ״ש לעיל והטעם דרישא הוא משום כיון דהקדש מפקיע צריך הכרזה כדי שישתכר ההקדש וכמ״ש ובזה מיירי ג״כ הרמב״ם בסוף דבריו במ״ש ואחר שפודין אותו ולוקח אותו הלוקח אפילו בדינר דהיינו שאחר ההכרזה נתוודע שלא שוה יותר אלא שדינר צריך ליתן עכ״פ משום שלא יאמרו כו׳ סיים הרמב״ם בטעמו וכתב משום שלא יאמרו. אבל עיקר מ״ש הקדש מפקיע לא משום הא אמר אלא כששוה שדה השיעבוד יותר מדמי החוב ובזה איירי בפי״ח דמלוה וזהו שהביא רבינו כאן לפלוגתא עם רש״י דלרש״י אין הקדש מפקיע השיעבוד ואין הקדש חל על המותר. אבל הרמב״ם כתב שהקדש מפקיע כו׳ ואם תמאן בפירוש זה ותאמר דגם לרש״י דס״ל דאין הקדש מפקיע היינו דווקא בכדי חובו. אבל בחלק היותר מכדי חובו ודאי שם הקדש חל עליו מ״מ נוכל ליישב כל הנ״ל עד״ז שכתבתי והוא כשנאמר דלפעמים אדם ניחא ליה בקרקע אף ביותר מכדי שוויו וע״ד שאמרו אין אונאה לקרקעות עד הכפל. ואם נאמר שהקדש מפקיע מידי שיעבוד והקדש חל על שדה זו צריכין להכריז ולהודיע שיש שדה למכור ע״מ ליתן מנה לב״ח. ולפעמים ימצא אדם דניחא ליה ליקח שדה שוה מנה וליתן מנה לב״ח ולהוסיף לו עוד חמשים ומנה לפעמים להקדש ומזה איירי רישא דמתניתין ורישא דדברי הרמב״ם שבפ״ז דערכין. וכל דבריו שבפרק י״ח ממלוה שהביא רבינו פה ואשמועינן דצריך לשלם לב״ח והמותר אשר נותנין בעדו אחר האומד וההכרזה יתנהו להקדש משא״כ לרש״י דס״ל דאין קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד כיון ששוויו שדה זו לרוב בני אדם אינו שוה יותר מכדי חוב. א״צ להכריז כדי ליתן היתרון להקדש אלא הלוה עצמו עושה בשלו מה שירצה. או המלוה גובה אותו מהלוה בעד חובו. ואם ישיג ידי הלוה יפדנו מידו בכדי שוויה כי אין ההקדש חל עליו מעולם אלא צריך ליתן דינר להקדש משום שלא יאמרו אבל בשגם אחר ההכרזה והאומד אינו שוה אלא בכדי חובו או שהחוב הוא עוד יותר משוויו בזה גם הרמב״ם מודה דאין נ״ל במאי דהקדש מפקיע השיעבוד דהא עכ״פ צריך לשלם לב״ח ולא ישאר שום יתרון להקדש משם כ״א נתינת דינר אחד להקדש משום גזירה דלא יאמרו ובזה כ״ע שווים וא״כ נתיישב הכל. והשתא א״ש הא דכתב הרמב״ם שם ז״ל וכיצד מכריזין כו׳ דקשה דאין מקום עניין הכרזה ביחוד שם אלא משום דאיירי בשדה שהחוב שוה יותר מכדי שוויה ולא שייך פדיון לשלם לב״ח וגם ליתן יתרון להקדש בלי הכרזה. וע״ז איתא בגמרא שם נמי דפודין ומכריזין כך עד פלגא דפי׳ הרמב״ם עד שיהיה החוב כפל מכדי שוויו השדה. ומשום דלפעמים אדם קונה ביותר מכדי שוויו עד הכפל. וכמ״ש בדברי הרמב״ם והראב״ד. והכסף משנה כל חד וחד לפי שיטת פירושו ע״ש. ואין להקשות להמ״מ למה קתני המשנה להרמב״ם הפודה פודה דמשמע דיפדנו אחר ולא כתבו סתם דיפדנו מי שירצה דאין זה ק׳. דגם בלא הקדש בכל מלוה כשבא לגבות מלוה שלו אמרינן שם בפ׳ שום היתומים דמכריזין עליה ואומרים שדה זו בכך נישומא וכך היא יפה כל הרוצה ליקח יבא ויקח ע״מ לשלם לב״ח בחובו או לאשה בכתובתה וכ״כ בסי׳ קי״ג וק״ט. וה״ט דמכריזין לטובת הלוה אולי יש א׳ שירצה ליתן יותר על השומא ואחר ההכרזה שייך לומר בפודה יהיה מי שיהיה יוסיף כו׳ ודו״ק שבזה נתיישב הכל. ומכלל פירושו יוצא דס״ל בזה כר׳ האי דרבא דקאמר הקדש מפקיע מידי שיעבוד איירי אפילו מהקדש קדושת דמים אלא שההפקעה בהם אינה שוה דבהפקעת קדושת הגוף דאין לו פדיון הוא מופקע לגמרי בין שיש לב״ח לגבות ממקום אחר או לא ובקדושת דמים כיון דיש לו פדיון אינו מפקיע השיעבוד לגמרי אלא חל [שיעבוד] ההקדש עליו עמו שהפודהו מההקדש יפרע לב״ח ויוסיף עליו ליתן גם להקדש דבר מה ובהכי איירי מתניתין הנ״ל דהמקדיש נכסיו ויש עליו כתובת אשה וב״ח כו׳:
(ו) עשה עבדו אפותיקי כו׳ פי׳ אפילו בלא שטר רק שההלואה היה בשטר גובה ממנו:
דקלא כו׳ פי׳ הרא״ש שהעבד מגיד לכל שעשאו רבו אפותיקי והיה להם ללקוחות ליזהר אבל בלא עשאו אפותיקי אינו יכול לטורפו ודינו כמטלטלי כמ״ש לעיל בסי׳ ק״ד:
שהשיחרור מפקיע כו׳ שלא היה גופו קנוי לרבו שני אלא שיעבוד רש״י. ומימרא דרבא היא בכמה מקומות הקדש חמץ שיחרור מוציאין מידי שיעבוד ושלשתן כ״ר כאן אלא שבמקום חמץ כתב ע״ז או תכריכי המת. דחמץ דקאמר רבא ל״ד אלא חדא מאיסור הנאה נקט וכ״כ נ״י שם:
וכאילו הזיקו אחר דמי פי׳ לאפוקי מהראב״ד כו׳ [עב״ח שהביאו] וכן דעת הרמב״ן והרמב״ם:
ע״כ כתב הרמב״ם כו׳ עיין הטעם בב״י וכעין זה כ״ר לעיל ס״ס ס״ו גבי מחילת ש״ח:
שמא יאמר לו עבדי כו׳ ויוציא לעז על בניו:
(ו) {ו} עשה שורו או שאר מטלטלין אפותיקי ומכרן אין בעל חוב גובה מהם וכו׳ כתב במרדכי הארוך פר״י דוקא מכרו משום פסידא דלוקח אבל אם נתנו במתנה גובה הימנו מיהו מספקא ליה היכא שלא עשאו אפותיקי ונתנו אם בעל חוב גובה הימנו או לאו ומתחילה רצה ר״י לומר דגובה וראייתו מפרק נושאין דתנן יש מוכר אביו להגבות לאמו כתובתה וכו׳ וחזר ר״י ואמר דמשם אין ראייה דשאני כתובה דעדיפא מב״ח לר״מ וכו׳ עכ״ל אבל בתשובת הרשב״א סי׳ תרי״ח כתב דה״ה אם נתן במתנה אין ב״ח גובה הימנו והביא ראייה לזה ע״ש:
ומ״ש אפילו עשאן אפותיקי בשטר וכו׳ פירוש דאפילו אין ללוה שאר נכסים כ״כ נ״י פ׳ חזקת וה׳ המגיד פ׳ י״ח ממלוה ובעה״ת שער מ״ג:

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×